מיסים, אנטישמיות, מחירי הדלק והבירוקרטיה הישראלית - על פי השיר של חיים חפר, מול כל אלו "אנחנו לא נפסיק לשיר". אבל, הפזמונאי המוכשר לא לקח בחשבון נגיף אחד קטן, נגיף שבגללו הפסקנו לשיר, לפחות בציבור.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כבר חודשים שעולם התרבות הישראלי משותק כמעט לגמרי. בזמן שתחומים אחרים כמו תיירות ומסעדנות מצליחים איכשהו להתנהל בתוך המגבלות החדשות, ההופעות החיות נעלמו לחלוטין, יחד עם ההצגות והמופעים השונים. הבמה ריקה, הקופות רושמות אפס אחד עגול. התעשייה כמעט מתה, ויש לי תחושה שמי שנפגע מזה בכלל לא מבין שהממשלה הזו מקבלת החלטות על פי גחמות ואינטרסים שלא תמיד קשורים לקורונה.
אומרים לנו דברים כמו "אין מה לעשות, תיאטראות הם מקומות מסוכנים, מועדונים הם חללים צפופים ואולמות הם בעלי סיכון להדבקה - אז למה לא לחכות עד שהכל יעבור ואז לחזור כמו שצריך?"
למה? כי כבר הבנו שלא מדובר בריצה למאה מטרים אלא במרתון ארוך, רצוף משברים והתמודדויות, כזה שמצריך אורח רוח וחישוב כוחות. אם מישהו עוד חשב באפריל שפשוט צריך לשרוד את הסגר כי השגרה מחכה מעבר לפינה, היום כבר ברור שזה לא עניין של שבועות, וכנראה שגם לא חודשים.
אז מה עושים? קודם כל מקשיבים לחוקרים ולומדים את מה שהמדע כבר הצליח לגלות על הנגיף הארור הזה, ומה שכעת ברור בכל העולם: אירועי ההדבקה ההמוניים של הקורונה מתרחשים בחללים סגורים ולא באוויר הפתוח. על פי כל המחקרים שפורסמו והציגו את הקו המרכזי בחקר המגיפה, המקומות המסוכנים הם המקומות הסגורים. בחוץ, במיוחד כאשר משתמשים במסכה, הסיכון נמוך יותר בצורה משמעותית.
משפחות רבות נופשות בבתי מלון, בנחלים ובאתרי הקמפינג, חופי הים מלאים – הכל על פי ההנחיות. אבל, באותו הזמן, לוח האירועים באמפי שוני או בלייב פארק בראשון לציון ריק לגמרי? איך אין שום מניעה לקיים הפגנה של למעלה מאלף בני אדם מול הבית של משפחת נתניהו בקיסריה, אבל יש איסור מוחלט על הופעות באמפי הפתוח שנמצא מרחק הליכה משם?
בשבועות האחרונים שוחחתי עם כמה מבכירי האומנים בישראל, כאלו שהתפרנסו יפה מאד והיו שפיץ של פירמידה רחבה. גם בהם כמובן הקורונה פוגעת, אבל הפעם הם לא דיברו על עצמם. הם סיפרו על התאורנים ואנשי הסאונד, על המאפרות והמפיקים, על הנגנים האלמוניים והמפיקים הזוטרים – תעשייה שלמה של עשרות אלפי אנשים שאין להם פנים ושמות ידועים. אנחנו אולי נוטים לחשוב שזו בעיה של שלמה ארצי ועברי לידר וחנן בן ארי, אבל שוכחים שמאחוריהם יש אנשי מקצוע מעולים, צעירים ומבוגרים, שעומדים מול שוקת שבורה.
מול המצב הזה, אני מנסה להבין מה קורה בזמן האחרון לאומנים. הם היו אלו שקולם נשמע בשבועות הראשונים, הם היו אלו שעמדו בהפגנות מול הקהל והמצלמות ודרשו פתרונות, אבל היום הם נדחקו אחורה, כמעט בלתי מורגשים בסדר העדיפויות. כבר למדנו איך מתקבלות החלטות, ועד כמה יש לסקטורים וקבוצות לחץ יכולת להשפיע על מדיניות פתיחת וסגירת המשק, ואיכשהו יש הרגשה שאנשי התרבות כבר לא במשחק הזה.
ובזמן שבתחומים אחרים עושים שמיניות באוויר כדי לאפשר פעילות מינימלית, כשזה מגיע לתרבות נוקטים בגישה של כלום ושום דבר. האם הממשלה קיבלה החלטה מודעת שתרבות ואומנות לא מעניינות אותה כרגע, או שהאנרגיות ומנופי הלחץ של מובילי הענף הזה פשוט נגמרו? יכול להיות שהזמרים, השחקנים, הבדרנים והמוסיקאים הם ילדים טובים מדי - וקצת נאיביים מול הפוליטיקאים שמנהלים אותנו.
זה הזמן להרים שוב את הקול ולדרוש, ואם אין ברירה גם לדחוף, כדי שהמוסיקה וההופעות יחזרו למרחב הציבורי שלנו. לא להיכלי התרבות ולמועדונים הצפופים, אבל בהחלט לבריכת הסולטן, ואמפי גולן בקצרין, לפארק הירקון ולפסטיבלים הגדולים בערים ובשטחים הפתוחים. וזה לא רק בשביל האומנים ואנשי עולם התרבות – בסופו של דבר גם אנחנו זקוקים לזה.