בואו נהיה כנים ונודה, שעם כל החוכמה, הידענות והרפואה המודרנית - אנחנו לא מצליחים, עדיין לא מצליחים, להדביר את הקורונה אך היא מצליחה לעת עתה להדביר אותנו. בואו נחזור לרגע למושגי יסוד חברתיים: סולידריות, ערבות הדדית, הזדהות, אמפתיה. בואו ניזכר שהמונח "אחווה", בפרשנות שונה, הוא מרכיב מרכזי הן בתפישת עולם סוציאליסטית, שמאלית, והן בתפישת עולם לאומית נאורה, ממלכתית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
זכות ההפגנה היא זכות יסוד. היא מוכרת באמנות הבינלאומיות והיא מוכרת בחוק הישראלי ובפסיקה הישראלית. חופש דת גם הוא זכות יסוד. זכות המוכרת בכל האמונות העולמיות וגם במגילת העצמאות. המפגינים והמתפללים, אלה ואלה, מנגנים את הניגון שבלבבם. כמאמר השיר, כל איש פורט על עוגבו את הניגון שבלבבו.
בימים האחרונים נוצר מצב, כלומר מצג, ליתר דיוק מצג שווא, כאילו אבירי חופש ההפגנה וחסידי חופש התפילה נלחמים זה בזה. איך שמים סוף למצב הדברים הזה? איך מביאים את ההצגה הזו לידי סיום? נורא פשוט. מחליטים להשעות את ההפגנות עד תום הסגר. לא מוותרים על הזכות אלא משעים את מימושה. לא משעים אותה משום שאין סיבה להפגין ואין נגד מי להפגין. יש אף יש. עושים זאת אך ורק מתוך סולידריות, מתוך אחווה, עם הדתיים והחרדים. לזה ייקרא, שותפות גורל.
מישהו הרי מעוניין בפילוג ובשיסוי ההדדי הזה, בשימור המאבק ובהגברתו, בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין ישראלים ליהודים, בין יהודים לערבים. מישהו בנה על זה קריירה משגשגת ורבת שנים. מישהו סימן את המפגינים כ"אנרכיסטים, מפיצי מחלות, עושי צרכים מול מעון ראש הממשלה". מישהו שלח את צוות טופז לוק להפגנה, לצלם ולהקליט אנשי קצוות, מכחישי קורונה ומתנגדי הפגנות. שלח מבלי שהעביר אותם סדנת שבי. לוק נפל בשבי ונשבר מיד. אין דבר המעליב את נתניהו יותר מהאמירה של בוגרי סיירת מטכ"ל: ביבי של היום לא היה מתקבל ליחידה.
היסטוריון, או ועדת חקירה ממלכתית, הראשון מבין השניים, ייאלץ להתמודד עם השאלה: איך הגענו למצב הזה? עם מצרר שאלות: מדינה בעלת תנאים גאו-פיזיים אידאלים לבלימת מגיפות מיובאות, מדינת כלוב עם שער כניסה אחד. איך הוזנחה מערכת הבריאות ונמסרה כמתת פוליטי. מדוע קוצצו תקציבי הרווחה. איך המשבר הזה הוחצן ולא נוהל מיומו הראשון. איך מופעי טלוויזיה יומיים היוו תחליף לארגון. כיצד האכילו אותנו בנתונים מטעים, במצגות כוזבות, במופעים רברבניים. מי שלח אותנו לעשות חיים ולבלות כאילו אין עוד קורונה ולא גל שני בדרך. איך פוליטיקה אישית ופרקטיקה פלילית דחקו הצידה את האחריות הציבורית.
הקורונה סדקה, לא ניפצה, את הפרדיגמה, את התבנית החלודה, של ימין, שמאל, חילונים, דתיים. זה בדיוק הרגע שבו אנשי ההפגנות ואנשי התפילות צריכים לשלב ידיים מרחוק, איש לאחיו יאמר חזק, להדגיש אחדות גורל ומטרה. למלא בקפידה אחר ההנחיות אך בתום הסגר לקרוא בקול גדול: מי שאחראי למחדל ייכנס כעת לסגר ולא העם כולו.