כל ילד מכיר את התקופה הזו שבין סוכות לחנוכה, את הישורת הארוכה וחסרת החופש, שבוע אחרי שבוע של בית ספר, בלי הפוגה באופק. השנה (גם) זה לא יקרה: התלמידים לא יחזרו לבית ספר, חלקם כנראה לא יראו את הכיתה בשבועות הקרובים, ואולי יותר מכך. אבל אף אחד לא בחופש כמובן – יש טכנולוגיה זמינה, אי אפשר לצאת מהבית, אז קדימה – תיכנסו ל"זום". "למידה מרחוק", כך נקרא הפתרון המתבקש הזה, ואחרי כמה חודשים כבר אפשר לומר שיש הרבה "מרחוק" אבל מעט למידה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
דיברתי בתקופה האחרונה עם הרבה מאוד מורים, וכולם מספרים סיפור דומה. גם אחרי שמתגברים על הקשיים הטכניים, הניתוקים, הילדים שבדיוק אוכלים ארוחת בוקר או אלו שחייבים להעביר את המחשב לאחים אחרים, את מה שקורה על המסך קשה לכנות בשם "שיעור". מקסימום "מפגש".
ילדים הם לא סטודנטים באוניברסיטה (גם שם זה לא תמיד עובד חלק) ולמרות, ואולי בגלל, שהם אלופים בטכנולוגיה, לפעמים יותר מהמורים שלהם, הם זקוקים לתקשורת נטולת מתווכים.
כבר עכשיו מומחים לחינוך מזהירים מהנטייה של המערכת להעתיק את מתכונת הלימודים מהכיתה אל המחשב. הם טוענים את מה שהורים ומורים רבים מרגישים בחודשים האחרונים: לא רק שקשה ללמוד בפורמט החדש (במיוחד ששיטות הלימוד הבסיסיות לא השתנו ולא הותאמו אליו), אלא לפעמים עדיף בלעדיו.
ילדי הכיתות הנמוכות, שעושים צעדים ראשונים בקריאה וכתיבה, בחשבון, ברכישה של המיומנות הבסיסיות ביותר, לא יכולים להיות מלבן קטן על מסך מחשב. התהליך הלימודי שלהם הוא רגשי, הוא קשור במגע וביטחון, בתשומת לב פרטית, בקליטה של כמה חושים – ואת כל אלו המחשב, לפחות בינתיים, לא יכול לספק.
"לא רק שקשה ללמוד בפורמט החדש, אלא לפעמים עדיף בלעדיו"
הזום הוא אולי פתרון סביר למצב חירום קצר טווח, משהו שיעסיק את הילדים, אבל די ברור לכל מי שמכיר את המערכת מקרוב שככה אי אפשר ללמוד באמת. מורים ומורות בני חמישים ושישים יושבים חסרי אונים מול שלושים ילדים שנמצאים בשלושים מקומות שונים – זה ממש לא כוחות. בשום מוסד להכשרת מורים לא לימדו מה קורה כשכל הכיתה נכנסת למחשב אחד.
כאן בדיוק נכנסים לתמונה ההורים – אלו שעושים ג'אגלינג בין מסכים ושיעורים מקוונים, שמנסים להבין איך מצליחים להתארגן עם כמה ילדים שנשארו בבית ועבודה שהגיעה מהמשרד, ומתפללים שהילדים יחזרו כבר לכיתות. במקום להיות הרס"רים שבודקים שכולם מול המחשב וכפתור המיוט מופעל (כדי שלא ישמעו מה שקורה בבית), הם צריכים להפוך למורים. חשוב לכם שהילדים יקראו? שידעו את לוח הכפל? שילמדו את ספר בראשית? התשובה לא ב"זום", או באפליקציה אחרת – פשוט תלמדו אותם.
"חנוך לנער על פי דרכו" כתוב בספר משלי, "והגדת לבנך" מצווה עלינו ההגדה – עלינו, ולא על מורים או על מדריכים ואפילו לא על משרד החינוך. בסופו של דבר אתה יכול להביא לילדה מורה לפסנתר כי אתה לא יודע לנגן, ואת יכולה לשלוח את הילד לחוג רובוטיקה כי אין לך הרבה מושג בתחום, אבל בדברים הבסיסיים - ברמה הרגשית, המוסרית וגם הלימודית – אתם האחראים הבלעדיים.
"חשוב לכם שהילדים יקראו? שידעו את לוח הכפל? שילמדו את ספר בראשית? התשובה לא ב'זום'"
ואלו לא רק תלמידי כיתות א' ו-ב', גם לילדים יותר גדולים וגם למתבגרים יש עוד הרבה מה ללמוד מההורים. מכירים את המשפט המפורסם של מורים "אני את החומר הזה כבר למדתי"? אז ההורים באמת כבר למדו את החומר הזה, ומדי פעם שווה להם לרענן אותו ולהיות באמת מעורבים בלמידה של הילדים מעבר לפגישת הורים ומבט בתעודה. יש לי הרגשה שלא רק הילדים – גם אתם תלמדו משהו מהמפגש הזה.
רוצים בכל זאת להתלונן על המורים? לפחות חכו שהם יחזרו לכיתות.