בשבוע שעבר התקיימה הפגנה יוצאת דופן במסגרת גל המחאה נגד ראש הממשלה. המפגינים לא עמדו בכיכר פריז בירושלים ולא ברחבת הבימה, אפילו לא על גשרים מרכזיים או צמתים גדולים: זה קרה כאשר כמה עשרות פעילים הניפו שלטי מחאה מול משרדי "רשת" ו"קשת" בטענה שההפגנות שלהם לא זוכות למספיק כיסוי תקשורתי. לא צריך להיות תומך של נתניהו בשביל לחייך מול המחאה הזו – אין מספיק סיקור תקשורתי למחאה? אתם רציניים?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מי שצופה בקביעות במהדורות החדשות של כל הערוצים מכיר כבר כל שלט שנון שהונף וכל חלון בבניינים הסמוכים לכיכר פריז. שורה של אנשים שמעולם לא נבחרו לתפקיד ציבורי כמו גונן בן יצחק, אמיר השכל ואור-לי בר לב, זוכים לזמן מסך משמעותי והפכו להיות מוכרים בכל בית בישראל. ובכל זאת – הם מתוסכלים, ואפשר להבין מדוע.
מי שחי במדינת הטוויטר או בעולם הפייסבוק יכול לחשוב שכל אזרחי ישראל יוצאים בכל מוצאי שבת לכבישים עם דגלים שחורים. אבל האמת היא שלמרות הכמויות המרשימות של עשרות אלפי מפגינים בכל פעם, האפקט של המחאה הזו לא מצליח לצאת מגבולות הרשתות החברתיות. ולא, כנראה שזה אפילו לא קשור לסיקור התקשורתי הכללי.
כשאני רואה את המחאה הזו, שאגב בעיניי היא בהחלט לגיטימית, אני לא יכול שלא להיזכר במחאה אחרת לגמרי, חמש עשרה שנה אחורה: ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות.
נכון, המחנה שמניף דגלים שחורים בירושלים הוא ממש לא אותו מחנה שקישט את עצמו בצבע הכתום בכפר מימון ובכבישי הארץ, אבל האפקט דומה: מחאה עממית רחבה שמגייסת צד אחד שבטוח בצדקתו ומצליח להשתלט על הזירה התקשורתית ללא מתחרים מהצד השני. זוכרים הפגנות בעד ההתנתקות? צפיתם לאחרונה בסיקור של הפגנת המונים למען ראש הממשלה? לא ממש.
האפקט של המחאה הזו לא מצליח לצאת מגבולות הרשתות החברתיות
ובכל זאת, שתי המחאות האלו שכנעו בעיקר את המשוכנעים ממילא. הכתומים, שצבעו את המדינה בשלטים ודגלים וסרטים על מכוניות וכובעים, לא דגדגו את מכונת הגירוש של אריק שרון, ואני מעז להתנבא שהדגלים השחורים לא יצליחו להזיז את נתניהו מתפקידו. רוצים אינדיקציה לזה? הביטו בסקרים: ככל שהכיכר מול בלפור נהיית צפופה, כך מצבם של המפלגות של גוש המרכז-שמאל עדיין לא ברור.
אז איך המומנטום הזה לא מנוצל להשפעה בשטח ולשינוי המציאות? אולי מפני שבשני המקרים לא נעשה ניסיון אמיתי להביא ציבור אחר ולהשיג תמיכה בלתי צפויה. הכתומים זכו להרבה סימפטיה ומבטי אהדה בצמתים, אבל רוב הישראלים לא ממש הוטרדו מגורלו של גוש קטיף, וחלקם אפילו היו די מרוצים לראות שישראל מפנה את היישובים ברצועה, בעיקר אחרי שהבטיחו להם שקט מוחלט בדרום.
גם מחאת הדגלים השחורים מצטלמת אמנם מאד יפה, אבל דעת הקהל, באופן כללי, די מפהקת מול התמונות והשלטים. האמת? אני מכיר לא מעט אנשים ששייכים לצד הימני של המפה הפוליטית שהיו מצטרפים למחאה הנוכחית, אבל מסתייגים מכל מיני מיצגים לא מאד אומנותיים, לפעמים ממש בוטים ו-וולגריים שאפשר למצוא שם.
דעת הקהל, באופן כללי, די מפהקת מול התמונות והשלטים
וזו בדיוק הבעיה של הדגלים השחורים: איך בתקופה כל כך קשה, כאשר בשורות איוב כלכליות וחברתיות ניחתות בכל יום, כשאנשים לא יודעים איך ייראה העתיד הקרוב שלהם, וחלק גדול מהם מאשים את הממשלה באופן ישיר בבעיות – איך אפילו בתקופה כזו האופוזיציה היא לא באמת אופציה? זה מה שמתסכל את מובילי המחאה, שיכולים להתהדר עד מחר בעיצובים גרפיים ומייצגים יצירתיים – אבל תכל'ס העם עדיין לא איתם. בדיוק כפי שלא היה עם מנהיגי הכתומים מאותו קיץ מר.
