ויהי בימי המלך אחשוורוש או שיהיו אלו ימינו. יהיו הגבלות קורונה או מסיבות עדלאידע כמו בכל שנה, דבר לא השתנה. כמיטב המסורת יעלו התחפושות ואיתן העין הבוחנת את האורך, הצקצוקים על המחשופים וה"חבל על הבנות".
השבוע הצטרף לזה הטור של מנחם הורוביץ, עם, כמובן, הרבה תגובות. קראתי וחשבתי שבאמת חבל שלא כל יום פורים ושאין לנו בכל יום כאלו שותפים למאבק שלנו על זכויות. לא שמעתי את כל הזעזוע הזה מול הפערים בשכר, הירידות עלינו בקמפיינים או סתם הגסויות בבדיחות. לא שמעתי את הזעקה הזו מול הנשים החשופות בפרסומות, באתרים, בסרטונים, בכרטיסים, על שלטי החוצות - כשגברים העמידו אותן חצי ערומות. דווקא עכשיו זה מפריע לכם? דווקא התחפושות לפורים?
פורים הוא אמנם חג צבעוני, אבל זה לא אומר שצריך לחגוג את הצביעות. בכל יום מועברים פה אלף מסרים, גסים פי אלף מכל התחפושות עליהן מדובר. אז מה אתם רוצים עכשיו מאותן בנות? אפילו התלבושת האחידה של ילדות צעירות בבתי הספר אחרת, קצרה יותר, צמודה יותר משל הבנים. דווקא עכשיו, כשאנחנו מחליטות על עצמנו - זה כבר מחוץ לגבולות?
מנחם דיבר על החצאית הקצרה והתחפושות, אבל מתעלם מהצביעות שלו עצמו. ההערות על התלבושות והתחפושות הן לא יותר מעוד ניסיון של גברים לשלוט: ברמה החברתית, לפעמים ברמה הזוגית או משפחתית, ולפעמים בכמה רמות במקביל.
במקום לנצל עוד הזדמנות למדוד לנו את אורך החצאית, המכנסיים או המכנסונים, תעשו עוד מטר ותצטרפו למאבק. אל תעודדו נשים ללבוש צנוע או חשוף, תעודדו אותן לבחון מה נכון עבורן, תחנכו אותן לעשות מה שבא להן. קומו, תילחמו על החופש של נשים ועל זכות הבחירה שלהן. שיבחרו להיות שופטת או שוטרת. אולי גם מלצרית. מי יודע, אולי היא אפילו לא תהיה "שובבה" או "סקסית".