לישראל יש ידידים רבי השפעה בממשל הדמוקרטי. ניטה לואי ואליוט אנגל, שניהם מעוזים של תמיכה, אומנם כבר לא בקונגרס אך ישנם גם אחרים. בוב מננדז, אוהד מובהק, למשל, יהיה ראש ועדת החוץ של הסנאט. שתי נשים נבונות במיוחד, שיש להן הבנה עמוקה של ישראל, מונו זה עתה לקחת אחריות על המזרח התיכון - הן בבית הלבן והן בפנטגון. אולם, על גבעת הקפיטול יש כבר מאבק: ארגון J Street, המעמיד פנים של תומך ישראל ובלבד שתרכין ראש מול תכתיבים לוויתורים, הבלגה וכניעות, הצליח לאסוף 150 חתימות של צירים דמוקרטיים בבית הנבחרים התומכים בחזרה מיידית להסכם הגרעין עם אירן.
השדולה של איפא"ק חזקה ויעילה, ויש לישראל מבצרי תמיכה נוספים. אבל בקונגרס, שכ-40% מחבריו הם טירונים, צריכה ישראל שגרירות סופר-פעילה. חרף זאת, יש בוושינגטון שגריר בחצי משרה (גלעד ארדן מכהן גם באו"ם) שאיננו מתמצא בפיתולי המגרש האמריקני. הופעותיו באנגלית, עד כה לפחות, רחוקות מלשכנע את שומעיו. חבל.
מחויבים לתפיסת האדמו"ר אובמה
הדמויות שעומדות עתה בראש (ובדרג השני של ההנהגה) במועצה לביטחון לאומי, משרדי החוץ, ההגנה וסוכנות הביון אינן חדורות איבה כלפינו. האפשרות שרוב מאלי, בן למשפחה יהודית סורית שהיגרה ממצרים לארצות הברית ימונה לשליח המיוחד למשא ומתן עם אירן חייבת לעורר מעט דאגה. מאלי, ששירת גם תחת קלינטון וגם תחת אובמה, מחזיק בעמדות ביקורתיות מאוד כלפי ישראל ובשנים האחרונות אף הקצינו עמדותיו.
הבעיה היא שהם, כולם, אינם מסוגלים להתגבר על האמונה מימי האדמו"ר אובמה, שניתן לחולל שינוי באירן דווקא בהידברות, שצריך להעניש משטרים כמו בסעודיה ומצרים, שהאחים המוסלמים אינם בהכרח סכנה. הם אינו מסכימים על דבריו של השליח המבריק של טראמפ לאזורנו, ג'ים ג'פרי, שמסביר יפה מדוע אין לשנות את המדיניות של טראמפ במרחב שלנו מפני שהיא נחלה הצלחה גדולה ברוב הזירות - בהשקעה קטנה למדי. ג'פרי עצמו איננו מתפעל מטראמפ האיש או מהתזזיתיות של ציוציו. טענתו היא שהמדיניות פשוט נותנת תוצאות, ואל לביידן לזנוח את עיקריה. כך, אגב, סבורים גם ברט סטיבנס בניו יורק טיימס וגם ג'קסון דיל בוושינגטון פוסט.
שר החוץ טוני בלינקן מבטיח לסנאט להיוועץ עם ישראל והמפרציות לגבי אירן. עם זאת, ברור שהממשל יחתור להחיות בכל המהירות את הסכם הגרעין, בלא לדרוש מראש מקצה שיפורים. זה לא מהלך פשוט. הוא מחייב, כדברי ראש סוכנות האטום בווינה רפאל גרוסי, השגת הסכם מפורט כיצד בדיוק חוזרת אירן לציית להגבלות שהוטלו עליה ואיך מסנכרנים זאת עם הסרת הסנקציות. לאמור: דרוש משא ומתן מייגע על החייאת ההסכם.
"ישראל חייבת לשכנע את הממשל להציג יעדים ריאליים של שיפור המציאות בשטח. זה לא יהיה קל למי שחושבים להתנפל על עוד ועוד נתחים של הגדה המערבית"
דניס רוס, מיודענו, ממליץ למשל על גישה של "פחות תמורת פחות": פחות סנקציות יבוטלו ואירן לא תחזיר את גלגל ההעשרה והפיתוח סיבוב מלא לאחור. מנהלת המודיעין של ביידן, אווריל היינס, מודה שמדובר במהלך ארוך ומורכב. בכל מקרה, מהסכם הגרעין יילכו וייגרעו בשנים הקרובות בהדרגה מגבלות שונות שמוטלות על האירנים.
ישראל צריכה להחליט על מדיניותה
ישראל, שבכל מקרה להערכתי יעמוד איש ימין בראשה, צריכה להחליט על תגובתה: התנגחות עם ביידן ואנשיו נוסח נתניהו של 2015, או מאמץ להשיג הבנות מראש ופיצוי ראוי. יש סימנים שנתניהו, אם ייבחר, יילך, אולי שוב, להתנצחות פומבית. כך נרמז בראיונות שנתן איש סודו רון דרמר, השגריר היוצא בוושינגטון. גדעון סער בורח מעיסוק בשאלות כאלה ובשלב זה אינני שומע מהמועמדים האחרים דבר.
הבעיה היא שאם תהיה הפחתת מתח משמעותית בין ארצות הברית לאירן, אנו עלולים לראות את שותפינו במפרץ, כמו האמירויות וסעודיה, ממהרים לעשות הסדרים משלהם עם אירן. מי שחולם על חזית ערבית-ישראלית משותפת שתבלום את החזרה להסכם הגרעין, עלול להתבדות. יוזמה של ביידן לסיום המלחמה האיומה בתימן תהיה איתות בכיוון הזה.
תחום נוסף שבו צפוי חיכוך הוא הנושא הפלסטיני. אבו מאזן מציג עצמו לביידן כמי שלהוט למשא ומתן. הוא מבטיח בחירות, דבר שינעם לטעמם של הדמוקרטים שאין ליבם הולך אחרי רודנים. ברובם אין הם מטים אוזן לתבונתו של טוני בלייר, שאומר כי מה שמכריע הוא התשובה לשאלה האם שליט זה או אחר פועל לקדם גרסה סובלנית של האיסלאם ולא רק צורת שלטונו.
ביידן איננו חושק בעוד הרפתקה של מרדף אחר פתרון שתי המדינות, אבל הפלסטינים משתדלים לעורר את תיאבונם של עוזריו. ישראל חייבת לשכנע את הממשל להציג יעדים ריאליים של שיפור המציאות בשטח. זה לא יהיה קל למי שחושבים להתנפל על עוד ועוד נתחים של הגדה המערבית.
בשורה התחתונה: מוכרחים להידבר במהירות עם ביידן ואנשיו. צריך לנסות להביא להתחשבות באינטרסים הישראליים, להציע כיצד לטפל בהסכם הגרעין בשיטה שהולמת את גישת הדמוקרטים וכיצד לנהוג בתיאום מול ההתבססות האירנית מסביב. צריך לדרבן את הממשל לקדם הסכמי אברהם נוספים - וזה לגמרי אפשרי. מעל לכל, יש להפנים שטראמפ כבר לא יהיה נשיא גם אם ימשיך להפגיז את מחליפו ממרומי המגדל בניו יורק או מאחוזת הגולף בפלורידה.