אמירה מפורסמת, אינני יודע מי בעל זכות היוצרים, קובעת: "צריך לכל הפחות לזכור את העניים - זה לא עולה כלום". העניים הרי תמיד נשארים מאחור, גם בימי צמיחה ושגשוג, גם בלילות משבר ומגפה.
המכון למחקרי ביטחון לאומי, כשמו כן הוא, עוסק בביטחון לאומי. בדוח האחרון שלו הוא התייחס, בצדק, לחוסן החברתי כאל מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי, לפערים הכלכליים ולאי השוויון. משבר הקורונה והטיפול הפוליטי בו העמיקו את הפערים שהיו פעורים גם קודם, הרחיבו את חוסר השוויון הזועק לשמיים כבר שנים, ופגעו קשה בלכידות החברתית הפרומה ממילא.
לאחר מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הוקמה בישראל רשות חירום לאומית (רח"ל). כמנהג המקום היא הוזנחה ודוללה. חרף זאת, הגיעה העת להקים רשות חירום חברתית (רח"ח).
דוחות רבים שפורסמו במהלך השנים מעידים על מאות אלפי ילדים החיים כאן מתחת לקו העוני, על כיתות לימוד צפופות להחריד, על בתי חולים שבהם דחוסות מיטות במסדרונות וציוד רפואי ותרופות נרכשים בעזרת תרומות. משבר הקורונה הרע את המצב. מעמד הביניים, שהוא השלד של כל חברה, קרס אל העשירונים הנמוכים שהתנמכו יותר. הפריפריה החברתית נחלשה עוד יותר. תופעות האלימות בתוך המשפחה התעצמו. בתי הספר נסגרו והתלמידים נשארו בבית ללמוד בזום. הורים מבוססים ועובדים יכולים לספק לילדיהם זום ותגבור למידה. להורים עניים אין עבודה, אין מחשב בבית ואין כסף למורים פרטיים.
שתי קבוצות דחקנו, בלב אטום וערל, לתחתית המדרג: הערבים והעובדים הזרים. למרות שהרופאים, האחיות, הרוקחים ועובדי בתי החולים הערבים רבים יותר מחלקם היחסי בכלל הציבור, החברה הערבית, המגזר, היישובים שלהם - שכוחים וזנוחים. לזה קוראים כפיות טובה.
הקבוצה השנייה הם העובדים הזרים, מבקשי המקלט, מסתנני העבודה (יכנה אותם כל אחד על פי רצונו, אך איש אינו רשאי לומר שהם אינם בני אדם ושהם לא עובדים בעבודות שחורות ומשרתים אותנו). הם מצויים בתחתית שרשרת המזון החברתית. להם באמת אין בעת הזאת מזון. הם פוטרו בהמוניהם. רובם מתגוררים ב"עיר ללא הפסקה" - בלי הפסקת אוכל, כי אין להם עכשיו לא עבודה ולא אוכל.
אילו רציתי, ואינני רוצה, להיכנס לפוליטיקה במאמר זה – הייתי מנסה לפרק ולבאר שלושה מונחים שהתמקמו בשיח הציבורי והתערבבו יחדיו: חוסן-חיסונים-חסינות. הראשון הוא מונח כוללני לעמידותה של החברה. השני הוא החיסונים נגד הקורונה. השלישי הוא בעייתו האישית/משפטית של ראש הממשלה, שהפך אותה לבעיה שלנו, לבעיית מדינה.
אפשר להציג ראיות רבות לניתוב הפוליטי של המשבר הכלכלי. הנה אחת: תלושי מזון. הממשלה אישרה כ-700 מיליון שקלים לחלוקת תלושי מזון. הדעת נותנת, השכל הישר אומר, שצריך היה לחלק אותם לפצועי הקורונה – למובטלים, לבעלי עסקים אשר חרבו, למשפחות חד-הוריות. בישראל, תלושי המזון חולקו למשפחות המקבלות באופן קבוע, ללא קשר לקורונה, הנחה גבוהה בתשלומי ארנונה. כתב החידה פשוט וקל: אתם יודעים לאילו שתי מפלגות מחוברות המשפחות הללו, האומללות כשלעצמן, העניות על פי דרכן. כך נהג לומר שמעון פרס ז"ל: "העניים אוהבים את אלוהים, אך אלוהים אוהב את העשירים".
יום יבוא, נקווה שבעתיד הקרוב, והחברה הישראלית תצא מהמשבר הכלכלי. הקטר שיחלץ אותנו יהיה, כנראה, שוב ההייטק. הקטר הזה ימשוך את הקרונות הצמודים אליו, אך מה יהיה על הקרונות המנותקים, המרוחקים, השכוחים מן העין ומן הלב?
במערכות הבחירות האחרונות נשכחו הסוגיות החברתיות לא פעם מאחור. יחד עם אלפים מגולשי N12, אנחנו ממפים בשבועות האחרונים את סדרי העדיפויות הציבוריים למה שבאמת חשוב שיעסקו בו בכנסת ובממשלות הבאות. רוצים להשפיע על המפה? אם עדיין לא הצבעתם >> זה הזמן להיכנס ולהשפיע