בזמן שמרבית ראשי המפלגות כוססים ציפורניים לקראת פרסום תוצאות הסקרים, נדמה שבמפלגות החרדיות ישנה אדישות מסוימת ביחס אליהם. מנהיגי המפלגות החרדיות עובדים קשה כדי לשמר ואף לנסות להגדיל את כוחם, אבל ברור להם שהבסיס מוצק ואף אחת משתי המפלגות לא צפויה לזעזועים, בטח שלא להשתכשך באחוז החסימה. מה שמטריד, וצריך להטריד עוד יותר את חברי הכנסת החרדים, נמצא בשולי סקרי המנדטים. נתון אחד שמלמד על סכנה גדולה בהרבה: סקר של מכון מדגם שהצגנו במהדורה המרכזית מעלה נתון שלפיו רוב הציבור הישראלי, יותר מ-60% אחוזים, מעדיף ממשלה ללא המפלגות החרדיות.
גוש המרכז-שמאל מושך מטבע הדברים את הנתון למעלה, אבל הנתון הדרמטי באמת נוגע לסנטימנט שהתגלה דווקא במחנה הימין. יותר ממחצית מהנשאלים, 52% מקרב אלה שמזהים את עצמם כמצביעי ימין, השיבו שאם הדבר אפשרי הם יעדיפו ממשלה ללא החרדים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
המספר הזה ממחיש הלך רוח. אפשר להאשים את התקשורת בסיקור יתר של ההפרות במגזר החרדי, בסטנדרט כפול ביחס כלפי מפגיני בלפור לעומת המשתתפים בחתונות או להבדיל בלוויות. אבל גם נבחרי הציבור החרדים יודעים שזה רק חלק אחד מהסיפור ושיש להם מידה לא מבוטלת של אחריות לתמונת המצב הזו. באחת השנים הרגישות והטעונות ביותר ביחסי המגזר החרדי והציבור הכללי בישראל מאז קום המדינה, חברי הכנסת החרדים נרדמו על המשמר. הם לא זיהו את הצונאמי שמגיע וגם כשהגיע עלו להתנזר בהרים בשתיקה בשעות הקריטיות. הם לא השכילו לנווט את הטון ברחוב החרדי וכלפי חוץ. במקום זאת ניהלו מלחמות חסרות כל היגיון ותועלת על חוק הקנסות והצטיירו כמי שבפועל שיתפו פעולה עם עבריינים והעבירו מסר של העלמת עין מהנעשה בביתם.
הם בנו על זה שנתניהו, הנתון כמעט לחלוטין לחסדיהם, יילך איתם עד הסוף. אז הם ניסו לשחק קצת עם הסגרים הדיפרנציאליים, הטו פה ושם החלטות בישיבות הממשלה, אבל שכחו שגם לפנקס השיקים הפוליטי של האיש שתלוי בהם למחייתו יש מסגרת. ברגע שנתניהו הריח את הכעס הציבורי על החרדים סביב חוק הקנסות הוא הבין שהמחיר שהוא עשוי לשלם רגע לפני בחירות גבוה מדי. הוא לא הפנה את הגב, אך בהחלט את הכתף המחוסנת.
דרעי וגפני הם שועלים ותיקים שמכירים את הניחוח הזה באוויר, והם יודעים שהוא אינו מלמד טובות: ב-99' הסנטימנט הזה היה הרוח הגבית שהעניקה לאהוד ברק את ראשות הממשלה. ב-2003, אחרי ימי הקצבאות הפרועים, היה זה לפיד האב שנסק עם מפלגת "שינוי" ל-15 מנדטים, המפלגה השלישית בגודלה, והותיר אותם מחוץ לממשלה. עשור לאחר מכן, עם חוק הגיוס, הגיע לפיד הבן שחבר לנפתלי בנט לברית ושלח אותם לשנתיים צורבות בספסלי האופוזיציה.
לכל אלה מכנה משותף אחד: צעד אחד יותר מדי. הרגע שבו המודעות לכוח הופכת לשיכרון כוח. יודעים שהרגע הזה מגיע כשאפילו הציבור הדתי, הימני והמסורתי, מתרחק. אותו רוב שלא אוהב לראות את ההשתלחות הליברמנית בהם, ומוצא לפתע הזדהות מסוימת עם דף המסרים שלו. מבחינת הציבור החרדי, שרובו, כן גם עכשיו נדגיש – שומר חוק וסדר, זה רגע מסוכן.
נבחרי הציבור החרדים ידעו ימים טובים יותר. ליצמן כסגן שר הבריאות כיכב שנים בטבלאות הפופולאריות של סקרי דעת הקהל, גפני כיו"ר ועדת כספים מוערך עם החן והכריזמה הייחודיים לו, מקלב החרוץ, וגם דרעי, חרף כל החקירות קצר שבחים מאנשי המקצוע במשרדים שלו, וכן חברי הכנסת של ש"ס שנחשבים פרלמנטרים מעולים.
לא נותר מזה הרבה אחרי השנה החולפת. מבחינת דרעי אלה חדשות מסוכנות שבעתיים, כי הוא, בשונה מחבריו ביהדות התורה, זקוק לקולות מסורתיים בפריפריה. קמפיין אנטי חרדי יכול לגלח ממנו שני מנדטים ולהחליש את מעמדו גם מול נתניהו. כרגע לפחות תעודת הביטוח בין החרדים לנתניהו חתומה משני הצדדים, אבל מול מפת המנדטים הנוכחית זה נראה יותר כמו ביטוח מבנה, ולא ביטוח חיים. ביהדות התורה ההתחייבות לנתניהו מגיעה בבחירות האלה עם כוכבית. הליכה של המפלגות החרדיות לאופוזיציה לא דומה לישיבה של מרצ או המשותפת שם. עבורם ועבור הציבור שלהם המחיר כבד מנשוא.
בשורה התחתונה, אם נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה – הם על הסוס, אבל זה לא נראה מאוד ודאי. אם החרדים חפצי חיים הם חייבים לזכור שהם חייבים להיערך גם לאפשרות שזה לא יקרה. היכולת להישאר רצויים בכל הרכב קואליציוני היא הנכס החשוב ביותר מבחינתם. ובדיוק לכן הם חייבים להתעשת ולהפוך את דף המסרים לפחות מגזרי, והרבה יותר תקיף נגד הפרות ומפרים. ובעיקר, הרבה יותר צנוע.