התקריות בירושלים התפשטו גם להתנגשויות בין צעירים פלסטינים וחיילי צה"ל ליד המחסומים ברמאללה, א-ראם וחברון. החמאס - אבל גם ארגונים אחרים, לרבות הפת"ח, עושים מאמץ לעודד בני נוער פלסטינים להתמיד בתקיפות. קשה לומר בשלב זה האם יצלח הדבר בידם, מפני שרוב חלקי הציבור בגדה המערבית מתנגדים, גם באווירת חודש הרמדאן, להדרדרות לעימות רחב יותר.
צריך להבין שהרקע לאירועי הימים האחרונים נטוע עמוק במדיניות, או ליתר דיוק חוסר המדיניות בהתנהלותה של הממשלה כלפי חמאס. זה הדבר שעודד את חמאס ליצור, לפחות לזמן קצר, משוואה חדשה שלפיה התנגשויות בירושלים יענו בירי רקטות מרצועת עזה.
הממשלה נמנעה עד כה מלהעביר לפלסטינים, ועוד יותר מזה לקהילה הבינלאומית, מה עמדת ישראל לקראת הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. אם הן לא יידחו, הבחירות אמורות להיערך ב-22 במאי.
בישראל עוצמים עיניים
ישראל לא התעקשה שבבחירות אלו רשאיות להשתתף אך ורק רשימות שמקבלות עליהן את הכללים שקבע הקוורטט (ארצות הברית, האיחוד האירופי, האו"ם) להשתתפות. כללים אלו מחייבים כל רשימה להתנער מהטרור, להביע נכונות להכיר במדינת ישראל ולכבד את ההסכמים שנחתמו עם אש"ף מאז הסכם אוסלו. אבו מאזן, מצידו, לא לחץ על החמאס לתת התחייבות כזאת וישראל עברה על כך בשתיקה. התוצאה - חמאס הבין שניתן לו היתר להיכנס לפרלמנט של הרשות הפלסטינית מבלי לקבל על עצמו את עקרונותיה.
"ההתנהלות של הממשלה שיכנעה את חמאס שרוח במפרשיו וכי ישראל שרויה במצב של שיתוק ובלבול, שיוצר מרחב פעולה גדול לחזור ולהתבסס בגדה המערבית"
יתרה מזאת: בהתגרות מחוצפת ומחושבת, הציב חמאס במעלה רשימת המועמדים שלו ארכי-טרוריסטים, רוצחים, שדם רב על ידיהם. המהלך הזה של חמאס עורר פליאה אפילו אצל האירופים, שעד לרגע זה תומכים בעריכת הבחירות ואף מציעים שהקונסוליות שלהם במזרח ירושלים ישמשו כתחנות הצבעה אם תמען ישראל להרשות, כפי שהרשתה בעבר, הצבעה באמצעות סניפי הדואר. ישראל לא פצתה פה בפומבי נגד הניסיון להפוך מרצחים מורשעים ואסירים שעדיין יושבים בכלא לחברי הגוף המחוקק של הרשות הפלסטינית.
ההתנהלות הזאת של הממשלה שיכנעה את חמאס שהרוח במפרשיו וכי ישראל שרויה במצב של שיתוק ובלבול, שיוצר מרחב פעולה גדול לחמאס לחזור ולהתבסס בגדה המערבית. לכולם ברור שבקומת המרתף שמתחת לפעילות הפוליטית הגלויה במערכת הבחירות ייעשה מאמץ אדיר לשקם את רשתות הטרור שחוסלו ברובן בשני העשורים האחרונים.
ישראל, למשל, לא פנתה לממשל ביידן בתביעה שיגבש ויצהיר על עמדה ברורה. האמריקנים נותרו נבוכים למדי: עוזר שר החוץ האמריקני האדי עאמר עומד להגיע ארצה לבירורים בעניין זה, אבל אין הוא בעל הסמכות לקבל החלטה כלשהי.
מובן שישראל איננה רוצה להיראות כמי שמחבלת בבחירות דמוקרטיות, ולכן אין הממשלה אומרת האם תתיר בחירות במזרח ירושלים. אבו מאזן אומר שלא יקיים את הבחירות בלי הצבעה של תושבי מזרח ירושלים, אבל כרגע השאלה נשארה פתוחה. המשטרה מפזרת עצרות בחירות ומסיבות עיתונאים של כ-60 תושבי מזרח ירושלים המתמודדים בבחירות, אבל אין הבהרה בשאלת ההצבעה.
הממשלה חייבת להגיע לסיכומים משותפים עם ארצות הברית ומדינות מרכזיות באירופה באשר לתנאים לקיום בחירות, ובעיקר לגבי ההתמודדות של חמאס. אין די במסרים שמעביר ראש השב"כ נדב ארגמן לאבו מאזן המזהירים אותו מפני מהלך הרפתקני פזיז.
אין בכלל ספק שאם יהיו בחירות יתברר שחמאס איבד לא מעט מיוקרתו ברצועת עזה. עם זאת, מה שיותר חשוב - הרשימה שמריץ אבו מאזן, ובראשה זקני הפת"ח, צפויה לתבוסה גדולה. מי אצלנו מעוניין בתוצאה כזאת? האם אנו מעוניינים בכינון ממשלת קואליציה פלסטינית שחמאס יהיה בתוכה, גם אם כלפי חוץ השרים יוצגו כטכנוקרטים? האם מישהו אצלנו סבור באמת ובתמים שכדאי להגיע לבחירות לנשיאות הפלסטינית בחודש אוגוסט, שבהן יתמודד מרואן ברגותי מכלאו עם סיכוי טוב לנצח כי חמאס לא יציב מועמד משלו וייתן לו את קולותיו?
ההיסטוריונית הדגולה ברברה טוכמן כתבה ספר מרתק על "מצעד האיוולת". מה שקורה עכשיו הוא "מרוץ האיוולת".
