נאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט בעצרת הכללית של האו"ם הוביל להשוואה אוטומטית לנאומיו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו והותיר באוויר כמה שאלות פתוחות, בהן: מדוע בנט מצא לנכון לבקר את בכירי משרד הבריאות דווקא בעצרת האו"ם? היכן היו עוזריו ויועציו כדי לומר לו דברים שלא עוברים בארץ, לא יעברו גם באנגלית? איך לא הזכירו לו שמה שלא נאה ויאה כאן - בעברית, בטח שאין מקום בניו יורק.
גם בחירתו של ראש הממשלה בנט להגדיר את ממשלתו כתאונה פוליטית הייתה מוזרה. היא הזכירה לי בדיחה על אדם שנכנס למסעדה. "מה תאכל?", שואלת המלצרית. "מה יש לך?" משיב הסועד. "רגל קרושה", היא אומרת – והוא עונה: "הצרות שלך לא מעניינות אותי".
בשנים האחרונות הפכו נאומי ראש הממשלה באו"ם למלודרמה, אופרת סבון חסרת תכלית. ב-2015 כפה נתניהו על מאזיניו דקת דומיה. אחר כך החל להשתבח בעגבניה הישראלית, בעגבניות השרי הייחודיות שלנו. אלא שאז, בספטמבר-אוקטובר, לא היו עגבניות בשוק, צריך היה להיות עשיר כדי לקנות קילו עגבניות. ביוון ובטורקיה, בספרד ובפורטוגל היו אז עגבניות משובחות בשפע וברבע מחיר מאשר אצלנו. אמרנו זאת מיד עם סיום נאומו ואתר ה"ניו-יורק טיימס" חגג עליו.
ההתעלמות מהבעיה הפלסטינית
בנט התעלם מהבעיה הפלסטינית והחלק השמאלי בממשלתו התאכזב מרה. זו אכן בעיית הבעיות, אך מה לעשות – הממשלה הזו לא קמה כדי לפתור בעיות. היא קמה כדי למנוע סחרחורת אין סופית של סבבי בחירות ולהגן על המבנה החוקתי של ישראל.
בשנת 2015 נתניהו התייחס לסוגיה הפלסטינית וטען כי ברצונו לשאת ולתת עם אבו מאזן. הוא שב וחזר על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, אבל אף אחד באולם ובעולם לא האמין למילותיו. בנט לעומת זאת, לא אמר מילה על הבעיה הפלסטינית – וכולם האמינו לכל מילה שלא נאמרה. בנאומו אמר בנט כי "מעט אור דוחה הרבה חושך". בפרפראזה ניתן לומר: מעט אמת דוחה הרבה שקרים.