רוני דניאל היה נטול פוזות במקצוע שבו כולנו עטויי פוזות. בלי מניירות, בלי גינונים, כשכולנו מצוידים במניירות, בגינונים. הוא לא ניסה למצוא חן בעיני אף אחד, בעוד כולנו עושים כיווני חן.
במובן אחר, הוא היה בדיוק כמו כולנו. מבעד לקשיחות ולנוקשות, החזותית בלבד, גם הוא היה זקוק לחסד, לחמלה, למילה טובה. כשהיה מסיים את דברו בפאנל באולפן שישי והמצלמה הייתה מתרחקת, הוא היה נוקש עם ברכו בברכי ושואל בלחש: היה בסדר? הייתי בסדר?
בפרשת אלאור אזריה - הוא נכנס באזריה בכל הכוח. אמרתי לו: מה אתה עושה? אתה מחריב לעצמך את האלקטורט. לא עניין אותו אלקטורט, לא מחוז-בחירה ולא רייטינג.
פעם, נוכח אכזבתו העמוקה, המרה, מהנהגת המדינה, הוא אמר שלא אכפת לו שילדיו לא יחיו בארץ. הו, הא, כמה שכן היה אכפת לו. הוא היה ישראלי כל כולו, הוא האמין שאין לישראלי קיום אלא בישראל.
אילו הייתם מבקשים ממנו להגדיר את עצמו, לאפיין את עצמו, במונח אחד בלבד: לוחם, מג"ד, עיתונאי, כתב, פרשן. הוא היה בוחר רכיב מחוץ לרשימה: קיבוצניק ממעוז חיים. קיבוצניק מהעמק. שם, בעמק, במשק, עוצבה הישראליות שלו. משם היושר, היושרה, הישירות, המחוספסות, גם התמימות הממסדית. במילה אחת עוטפת: האותנטיות.
אילו התבקשתי לכתוב על המצבה שלו משפט עממי אחד, שיהיה מובן לכל אחד - זה המשפט: היה איש אמיתי, היה ישראלי אמיתי, ואיננו עוד.