איך יודעים שאוגוסט הגיע? אפשר להרגיש באוויר את הלחות המטורפת והטמפרטורות הגבוהות, ואפשר פשוט לראות את קמפיין "חוזרים לבית הספר" של יצרני התיקים והציוד, שבכל שנה ממהרים להזכיר לתלמידים שלחופש הגדול יש תאריך תפוגה. בחסות הקורונה, הדיונים האקטואליים על מערכת החינוך לא נוגעים השנה לשביתות ולציונים, אלא לבדיקות וחיסונים.
עם כל הכבוד לבידודים ושרשראות ההדבקה, כמורה בעבר והיום כסבא ליובל וכרמל ממצפה אילן שיפגשו בקרוב את ספסלי בית הספר, כשאני חושב על בית הספר יש מגפה שמטרידה אותי הרבה יותר מהקורונה - החרמות שילדים סובלים מהם.
מגפה? אני בטח מגזים ומנפח כמה מקרים לממדים של תופעה, נכון? גם אני חשבתי ככה: הרי כל אירוע בודד יכול להגיע היום דרך הרשתות החברתיות ועד לתקשורת הארצית. אין דבר יותר שובר לב מעורר אמפתיה מילד מנודה, ולכן גם התקשורת אוהבת את הסיפורים הללו. מי שמכיר את מערכת החינוך מקרוב מבין שהסיפורים הרבים שנחשפים כמעט בכל שבוע על ילדים שנאלצים לעמוד לבדם מול התקפה מאורגנת של עוינות ואלימות, יודע שהם לא מקרי קיצון אלא קצה הקרחון - על כל סיפור כזה שאנחנו נחשפים אליו (וכאמור, התקשורת מלאה בכאלו) יש עשרות ומאות מקרים שלא זוכים להדהוד ציבורי.
אין צורך להסביר עד כמה חמורה התופעה הזו ולאילו פצעים כואבים בנפשם של ילדים וילדות היא עלולה לגרום. זהו לא מצב שאפשר לומר עליו שהוא "מורכב" או "צריך לשמוע את שני הצדדים", זו התעללות פר אקסלנס. נכון שבמציאות של בתי הספר היום, כאשר הכיתות צפופות והסמכות מוגבלת, כאשר חיי החברה מתרחשים בעולם וירטואלי, המשימה של המחנכים והמחנכות הופכת לקשה עוד יותר - ובכל זאת, זה התפקיד שלהם. לא ייתכן, באמת שלא ייתכן, שכיתה שלמה מחרימה ילד או ילדה והמחנכת לא יודעת, או לא רוצה לדעת, או עומדת חסרת אונים.
כמובן שאלו לא כל המורים: רבים מהם יודעים להתמודד, ומן הסתם על סיפורי ההצלחה אנחנו לא שומעים, אבל המורים והמורות שמאפשרים חרם - בידיעה או בחוסר ידיעה, צריכים לחפש מקצוע אחר. אז עוד לפני שנשמע את סיפור החרם הראשון לשנת הלימודים תשפ"ב, הייתי רוצה לחשוב שהשרה החדשה, המנכ"ל החדש שלה וכל מערכת החינוך – מנהלים ומורים, יושבים ומטכסים עצות כדי להתמודד עם הבעיה הזו. הייתי רוצה לחשוב שכל מחנך או מחנכת בישראל, רגע לפני שהם הולכים לישון, מבטיחים לעצמם שזה לא יקרה בכיתה שלהם.
הטורים של מנחם הורוביץ ב-N12:
לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, צפיתי בכתבה של יעל אודם, כתבת החינוך המצוינת של חדשות 12, על עמותה שלוקחת תחת חסותה ילדים שסבלו מחרם ומעניקה להם סיוע נפשי ותיקון חברתי. שם ממש נחרדתי. קודם כל הבנתי שאם יש עמותה מיוחדת בשביל העניין, כנראה שהתופעה באמת הרבה יותר רחבה. בעיקר התאכזבתי ששוב פעם המגזר השלישי צריך להיכנס לוואקום שהרשויות הציבוריות יוצרות. האם ילדים שעברו חרם בבית הספר צריכים לקבל עזרה מעמותת מתנדבים? סליחה, איפה בדיוק המורים שלהם? איפה היועצות והצוות החינוכי? איך יכול להיות שאף אחד בתוך מערכת החינוך לא לוקח אחריות על הכישלון הזה?
יש גם את הסיפורים שמסתיימים, כביכול, בסוף טוב: חגיגות בר מצווה או בת מצווה שהילדים חוגגים לבדם, ופתאום התארגנות מהירה ברשתות החברתיות מציפה את האולם הריק באורחים לא קרואים ומתנות, ואולי אפילו כמה סלבס באים כדי לשמח. הכול מצולם וכולנו מרגישים לשנייה אחת יותר טוב. חמש דקות אחרי שנגמר האירוע הילד חוזר לאותה חוויה נוראית, ואני רק חושב איפה ההורים של אותם ילדים ומה הם חושבים לעצמם.
בסופו של דבר, (כמעט) הכל מתחיל בבית, באווירה שבה גדלים ומתחנכים, בערכים שמעצבים אותנו. המחשבה שהילד או הילד שלך עוברים חרם ונידוי מצד חבריהם לכיתה היא מבעיתה ממש, ולא אגזים אם אומר שזה אחד הסיוטים של כל הורה. מטרידה ומחרידה לא פחות צריכה להיות המחשבה שאולי הילד שלך משתתף, ואפילו מוביל, חרם והתעללות בילד אחר. כבר אי אפשר לברוח מאחריות, זהו לא עניין פנימי של הילדים, וגם להורים יש אחריות. אני בטוח שלאותם ילדים שמארגנים חרמות וממש הורסים את חייהם של ילדים אחרים, אין הורים שמעודדים אותם להתנהג ככה. אותם הורים פשוט לא יודעים, ואולי גם לא רוצים לדעת. מבחינתם, כל עוד הילד שלהם לא נמצא בצד של הקורבן אז הכל בסדר.
אז רגע לפני שמתחילה שנת הלימודים, כשמאות אלפי ילדים יחזרו לכיתות עם או בלי מסכות, הגיע הזמן להבין שמדובר בבעיה לאומית, לא פחות. לפני שבתי הספר מכריזים על חזון של "למידה משמעותית" ו"הכנה למקצועות המחר", הם חייבים, פשוט חייבים, לשים בראש סדר העדיפויות את הנקודה הבסיסית הזו ולהבטיח שחרם לא יקרה במשמרת שלהם. זה חשוב יותר מציונים ומיצ"ב, יותר מיעדים לימודיים ופעילויות העשרה, ומעל הכול – לאתר בעיות, למצוא פתרונות ולהוביל לשינוי – זוהי המהות האמיתית של חינוך.