הרבה זמן לא נכתב משהו בעניין המפלגות שאוסרות על נשים להתמודד, כתב לי עורך הטורים לאחרונה. הרבה זמן לא כתבנו, חשבתי, ושום דבר לא השתנה. גם בכנסת האחרונה שהושבעה יש שתי מפלגות שמדירות חצי מיליון נשים חרדיות, לא כאילוץ, בלי שום תירוץ. פשוט. כדרך חיים.
ואולי בעצם כן משהו משתנה. אולי משהו בכל זאת מתחיל לזוז. השבוע הייתה זו רבקה רביץ, העומדת בראש הסגל של הנשיא היוצא, שמסמנת בריאיון לעיתונאית חן סרור את היעד הבא - חברת כנסת מטעם יהדות התורה. עשתה זאת לפניה עדינה בר-שלום, בתו של מנהיגה הרוחני של ש"ס, שרצתה להתמודד במפלגה שאביה הגה וייסד. ובכלל, חצי עשור חלף מאז הקמפיין בו דרשו נשים חרדיות ייצוג ברשימות ומהבג"צים שהוגשו בנושא, ולאט לאט, יותר ויותר נשים חרדיות מביעות את רצונן להשתלב בהנהגה הפוליטית של החברה שלהן.
והרי מזה חברי הכנסת החרדים חרדים יותר מכול. שנים שהם אומרים לנו לשאול את הנשים והנה - העזנו לשאול.
למרות התשובה, השאלה תמשיך כנראה להדהד עוד זמן רב באוויר. גם אם אין (ואין) אף איסור - לא הלכתי ולא תקנוני - על שילובן של נשים חרדיות, אין עדיין אף חובה ואין הכרח. ולכן, כמו עוולות רבים אחרים, הם מתרחשים פשוט כי הם מתאפשרים. לו הייתה הרשות המחוקקת מכניסה את הדרישה לייצוג הולם לספר החוקים, גם המפלגות החרדיות היו מתיישרות.
הנה, כשהתקנון של הקונגרס הציוני חייב אותם, לא רק שש"ס כללה גם כללה נשים ברשימה ששלחה לקונגרס, יושב ראש המפלגה אריה דרעי אפילו מצא בקרבתו הקרובה מועמדת שרצתה (!), בניגוד לכל מה שאמר על נשים מעל לכל במה.
ומכאן ברור שהבעיה היא גם במי שלא דורש אחרת, כי אז הוא יצטרך לקיים את הייצוג ההולם גם בעצמו, בלי טובות, במלואו. אז אולי זה פשוט נוח להסתתר מאחורי הז'קט הארוך השחור?
רבקה רביץ, ראש הסגל בבית הנשיא ריבלין, גרמה בשבוע שעבר לנשיא המעצמה הגדולה בעולם, ג'ו ביידן, לכרוע על הרצפה. אז מה זה בשבילה לשבור תקרה? היא יכולה להיות חברת כנסת נהדרת, אולי אפילו יו"ר הסיעה. היא עצמה אומרת שהיא יודעת שזה יקרה כי היא "אישה מאמינה". ואני מאמינה איתה, מאמינה בהן, מאמינה בבוא היום. וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא.