כשמרימים מסך, לא בין הדמות שעל המסך לבין האדם עצמו, אלא בין התדמית של האדם במציאות לבין האדם עצמו, אז מתחיל הסיפור האמיתי. הוא היה ביטחוניסט, אקטיביסט, שש אלי הדק, אביר הכניסה הקרקעית. אבל הסיפור האמיתי שלו הכיל כאב חי על בנו שמת. והתלבטויות והיסוסים וחרטות וסליחות וחוסר ביטחון בתוך הביטחון. כל מה שמתכנס למורכבות אנושית.
רוני ידע לתקוף וידע לסגת. הוא ידע לפגוע וידע להצטער - וידע להתנצל. לפני כשני עשורים, נפגשנו בערוץ 2 ומאז חלקנו חדר, הוא, אני, הסיגריות והמשאף. הוא היה אסתמתי - ועישן. הוויכוחים בינינו היו סביב המלחמות. הוא היה בעד כניסה קרקעית ואני בעד הפסקת הלחימה.
כשהתפרסם דוח וינוגרד על לבנון השנייה, שאימץ את תפיסתו, אמרתי בשידור שהדוח כתוב בשפה 'דניאלית'. מאז, בכל מבצע, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, שומר החומות, הוא היה לוחש לי: "תזכיר לי, באיזו שפה היה כתוב דוח וינוגרד?".
ערב אחד בצוק איתן, הוא שידר מגבול עזה ואני מהקריה, ליד הקריה בתל אביב. ימ"ר תל אביב חילץ אותי
מהמפגינים הפורעים. הוא טלפן ואמר: "אם אני הייתי לידך, הייתי מורח אותם על הכביש". ואז הוא שאל: "אבל תגיד, מה בדיוק אמרת שהרגיז אותם?". אמרתי שצריך לסיים את המלחמה כי בכל מקרה היא תסתיים בנסיגה ישראלית חד-צדדית תחת אש. "אם כך", הוא אמר, "הם צודקים".
לפני 'אולפן שישי' הוא היה מסתובב על המדשאה ומדבר עם עצמו בחמת זעם ומתרגל בזעף איך הוא יתקוף בפאנל את דנה ויס, את רינה מצליח, את ערד ניר. הייתי אומר לו: 'רוני, אתה מתאמן עכשיו על מטרת דמות באש חיה, אבל לא בשידורים, בשידורים זה כוחותינו'.
את היושר והישירות הוא הביא מהמשק. את המשמעת והצייתנות - מהצבא. הוא היה מרדן, אך מרדן ממושמע. היה לו רספקט להיררכיה. אנשים אומרים שכואב שהוא מת לבד. נדמה לי שכולנו מתים לבד. מי שמאמין באלוהים, מת עם אלוהים יד ביד.
קלישאות הן אמירות שחוקות וחבוטות ולא נאה להשתמש בהן. אבל צריך להודות, הקלישאות שורדות שנים רבות. ישנה קלישאה האומרת: "תהיה אתה עצמך. כל האחרים כבר תפוסים."
רוני היה הוא עצמו.
כך הוא חי, כך הוא מת.