השבוע סיכמנו חודש לפלישה הרוסית לאוקראינה, אבל אנחנו עוד רחוקים מאוד משלב הסיכומים. הלחימה בעיצומה, ובכל יום שעובר - הסיוט שבו חיים האזרחים האוקראינים נהיה גרוע יותר ויותר. זאת מלחמה שפוגעת בכולם ללא הבחנה, אבל הילדים שפגשנו באוקראינה בחודש האחרון הם הפגיעים ביותר. צעירים מכדי להיות מסוגלים להגן על עצמם, מוגבלים ביכולות שלהם לברוח לבד מאזורי הקרבות ותלויים במבוגרים שאיבדו את היכולת להגן עליהם.
הסרטון של הילד הקטן שחוצה את הגבול ממרר בבכי קרע לכולנו את הלב, אבל יש עוד אלפים כמוהו, וכמה מהם פגשנו. את סרגיי בן ה-11 ואת קמילה בת ה-4 מחרקוב, וגם את נסטיה בת ה-16 מקייב. ילדים בלי מסמכי זיהוי ובלי הורים, שברחו לבדם מאזורי הלחימה לערים באוקראינה שגם הן כבר לא בטוחות.
בתחילת השבוע הבאנו את סיפורה של משפחה מאירפין ואת עדותה של טמילה בת ה-9 שתיארה בפנינו פשעי מלחמה מזוויעים. פעם אירפין הייתה עיר ליד קייב, היום זה גיהינום. בתמונה אנחנו מחייכות. היא מסמנת את סמל הניצחון, היא שרדה. כשפגשנו אותה בצפון מערב אוקראינה, בעיר אחרת שהופגזה, היא לא יכלה להפסיק את שטף הדיבור. בדרך כלל אנחנו מבקשים מהמרואיין לעצור כל דקה או שתיים, כדי שיתרגמו לנו את מה שאמרו. איתה לא ביקשתי תרגום. הבנו שאסור לעצור אותה. גם אייל הצלם לא ביקש ממנה לזוז, למרות שהאור היה בדיוק מאחוריה. פשוט נתנו למצלמה לרוץ כי הבנו שיש כאן ילדה שבפעם הראשונה משחזרת פשעי מלחמה שהיא ראתה מול עיניה: איך הגיעו הטנקים הרוסים לעיר והתחילו לירות על בניינים, איך הייתה נעולה שלושה ימים עם משפחתה במרתף בלי אוכל ומים ואיך ירו בחבר שלה בן ה-14 מהבניין ליד.
אנחנו מראיינים המון ילדים במלחמה הזאת. אין לי הכשרה פסיכולוגית, וברור שהם בנקודה הכי טראומטית בחייהם. אני כל הזמן חושבת מה לשאול ואיך להגיב, כדי חלילה לא לעשות נזק, ואולי אפילו להעצים בכך שניתן תחושה שנתנו להם קול, שיש תיעוד לזוועות שהם עברו, שאף אחד לא יוכל להגיד "לא ידענו". במקרה של טמילה, הדילמה הזו הייתה קצת יותר פשוטה, כי אימא שלה ישבה לידה ועודדה אותה לספר. הם רצו לספר, הם רצו שהעולם ידע. הם לא רוצים שישכחו את מה שעשה להם צבאו של פוטין.
פגשנו עוד ילדים רבים כל כך במלחמה הזאת, כאלו שנפרדו מאבא שלהם שנשאר מאחור להילחם, כאלו שהתייתמו משני ההורים, כאלו שההורים העלו על רכבת בתקוה שהם יגיעו למקום טוב יותר בכוחות עצמם.
החיים שלהם השתנו לנצח. כרגע, העולם עוד מסתכל על מה שקורה להם. אבל חודש עבר, והחשש הכי גדול שלי הוא שככל שהמלחמה הזאת תימשך - תתפתח גם אדישות. כולנו זוכרים את תמונת הפעוט הסורי, איילן כורדי, שנסחף לחוף. אבל כמה עוד זוכרים שהמלחמה בסוריה עדיין נמשכת ויותר מ-27 אלף ילדים נהרגו? מי זוכר את הילדים באתיופיה או תימן או אפגניסטן או המדינות רבות כל כך שנמצאות במלחמה? מי יבטיח לילדים האוקראינים שאותם העולם לא ישכח, לא יפקיר?