בתור כתבת מלחמה אחת המטרות היא לזעזע. להביא את התמונות הקשות ביותר שאף אחד לא יוכל להישאר אדיש אליהם. תיעוד של היסטוריה אפלה שיחייב תגובה מיד ולא יאפשר להעלים עין מהזוועות שקורות.
סיקור שוטף של מלחמת רוסיה-אוקראינה ב-N12:
- ילדי המלחמה: מי מבטיח שהעולם לא ישכח אותם?
- היחס לישראל ברחוב - וסיקור עיתונאי בצל חשש ממשי לחיים
- הילדים שברחו לבדם מהערים המופגזות
- כך אתם יכולים לסייע לפליטי המלחמה באוקראינה
אבל את התמונות המחרידות שמגיעות אליי מאירפין, מבוצ׳ה ומגוסטומל, עיירות באוקראינה שסמוכות לקייב ושוחררו מהכיבוש הרוסי - התקשיתי לשתף. למרות שהן הוכחות לפשעי מלחמה שצורבות בנפש באכזריותן. התעללות בגופות, אונס שיטתי, ביזה.
פרסמנו עדויות משם, גם של טמילה, ילדה בת 9 שתיארה איך הרוסים רצחו לנגד עיניה את השכן שלה, ילד בן 14. גם את העדות של אימה על כך שחיילים רוסים כלאו אותם במרתף והשאירו אותם לרעוב למוות. את הקולות של אלו שחיים הבאנו ונמשיך להביא.
אבל מה לגבי תמונות של גופות מרוטשות, שעלולות לפצוע נפש של ילד שיצפה בהן בטעות. תמונות לא מטושטשות שבהן אפשר לזהות את האדם שגופתו כפותה עם סימני התעללות בתוך בור ביוב. עוד ועוד תמונות שמעידות שמדובר בשיטה של הצבא הרוסי, במנגנון של פוטין ששלח את חייליו לבצע פשעים כנגד האנושות.
במשך תקופה ארוכה עבדתי על סיקור מלחמת האזרחים בקמרון. עוד מלחמה עקובה מדם שאף אחד לא זוכר. הייתי מוצפת בתמונות ששלחו לי משם. קמה בבוקר לתמונות של חלקי גופות. אוכלת צוהריים ומקבלת תמונות של בורות אחים. אחר הצוהריים נמצאת בגינה עם הילדים שלי ומתכווצת לשמוע את התראת הוואטסאפ מחשש למה שאראה עכשיו.
ראיתי גופות במציאות באזורי לחימה. זה אחרת לראות תמונות כאלה באמצע יום בשגרה שלך. זה שורט את הנפש. האם זה מה שהצופים שלנו צריכים לראות כדי לא להיות אדישים למה שקורה באוקראינה?
בשבועיים האחרונים מטבע הדברים הפיגועים אצלנו דחקו את האירועים משם. זה מובן וברור שהחרדה לביטחוננו האישי ולמשפחות שלנו תגבור על הכול. גם בגל הנוכחי אצלנו עלתה שוב סוגיית התמונות כאשר סרטונים שלא מכבדים את כבודם של המת ובאיזשהו אופן עקום גם משרתות את ארגוני הטרור, הופצו במהירות ברשתות ללא רגע של חשיבה.
כשסיקרתי את המלחמה מול דאעש בעיראק וסוריה ב-2015, השתמשתי גם בסרטונים שדאעש הוציאו. היינו חלק מהפרופגנדה של הארגון מבלי להבין. עזרנו להם לגייס מתנדבים שטופי מוח. במוסול ב-2016 כבר הבנתי שיש כאן בעיה, שאנחנו בלי להתכוון מאדירים את הארגון בכך שאנחנו מראים את הזוועות שהם עושים ומתעדים בעצמם, והשתמשתי רק בחומרים שתיעדנו בעצמו בשטח.
אבל זה המחיר של העידן שאנחנו חיים בו, הכול קורה מיד וללא מסננת. מצד שני, איזה מזל שיש תיעוד למה שקורה. שאי אפשר לשכוח. שאי אפשר להגיד לא ידענו. גל הטרור בישראל לא עצר את הטבח באירופה. קשה להזדעזע בלי סוף, אבל חייבים, כל עוד זה נמשך.
בסוף פרסמנו ב-N12 את חלק מהתמונות מאירפין, בוצ׳ה וגוסטומל. בטשטוש ובבקרה. אני מתנצלת אם היו אנשים שזה פגע בהם לראות את זה. אני מבינה היטב את התחושה. הלוואי שתימצא עבורנו דרך אחרת לגרום לעולם להתעורר מבלי להראות את הזוועות, מבלי להשמיע עדויות קורעות לב שלא נותנות לישון לילות ארוכים אחר-כך. אבל עד אז, אסור להפסיק להזדעזע ממה שבני אדם עושים זה לזה במדינה באדמת אירופה שלא נשארו בה רחמים כלפי בני אדם, והעולם עומד מנגד.
