כבר הרבה זמן שתכננתי לעשות את זה. בסוף, ביום חמישי שעבר, תפסתי אומץ והעזתי: התקשרתי אל א. ב. יהושע. "אוי, רינה רינה", הוא ענה לי בטלפון. בתשובה לשאלתי השיב: "מצבי על הפנים".
אחר כך, בתוך כמה רגעים, כבר נכנסנו לשיחה עמוקה על ענייני היום. הוא היה חד וצלול כהרגלו. הזמנתי אותו לריאיון ב"פגוש את העיתונות". "יש לי הרבה מה לומר על המצב, בינתיים תבואי לבקר אותי בלי מצלמות", ביקש ממני. כך סיכמנו.
סיפרתי לו שקראתי את כל ספריו. נזכרנו בימים שהיינו נפגשים במסעדות בתל אביב - הוא הגיע עם איקה (רבקה) רעייתו. הם היו מאושרים לגלות את תל אביב, להיות קרובים לילדים ולנכדים האהובים.
הוא סיפר לי שהשבוע הוא התחיל "הוספיס בית", ובעיניי עלו דמעות. ניסיתי לעודד אותו, להגיד לו שזה לא אומר בהכרח שזה הסוף. אבל בתוכי ידעתי. הוא סיפר שקופת חולים שלחה לו רופא ערבי מכפר קאסם. לדבריו, הפגישה בעיניהם הייתה חמה. הרופא סיפר לו מהר מאוד שאשתו קוראת את ספריו בעברית - הם התקשרו אליה לדבר על זה, ובולי (הכינוי של א. ב. יהושע) התרגש מאוד מהרגע הזה.
משם גלשנו לשיחה על מנסור עבאס והקואליציה הנוכחית. א. ב. יהושע היה מאז ומתמיד אחד הסופרים הכי פוליטיים שהיו לנו בישראל. הוא המשיך וסיפר על חברותו ההדוקה עם דויד גרוסמן. כמו תמיד, הוא היה מלא אמפתיה, מפוצץ ברגש. דיברנו על צרויה שליו ועל הערכתו אליה, וריכלנו קצת גם על סופרים אחרים.
א. ב. יהושע, גם באותה שיחה ביום חמישי שעבר, היה מאוד מעודכן בכל מה שקורה. הוא התייחס לדברים שאמרתי ב"אולפן שישי", וציין את שיר החמודה, עורכת "פגוש את העיתונות", שמשוחחת איתו כל שבוע.
בסוף השיחה חזרנו על ההבטחה שאבוא לבקר בלי מצלמות. לא הספקתי.