חה"כ יואב קיש ברח מריאיון אצל גדעון אוקו על התנגדות הליכוד להצעת החוק "ממדים ללימודים". הוא פחד להתעמת עם שני לוחמים שנכחו באולפן. זה מעמד בו אדם מגובש ומנומק צריך לומר לעצמו: לא יברח איש כמוני (!). קיש העדיף לברוח. אם כבר בחר לברוח - הוא היה צריך לעשות זאת מוקדם יותר, בטרם החל להתגונן ולהתפתל עם סיפורי סבא וסיפורי אבא. "סבא שלי נהרג כשהקים את המדינה ואבא שלי כבש את התעלה", אמר קיש. בכך הדגים על גרף משפחתי את עקומת הפיחות היורדת. באמירתו זו חיזק את הקביעה: הולך ופוחת הדור.
קיש איננו לבד ואיננו הבעיה. גם ההתנגדות להצעת החוק "ממדים ללימודים" איננה עומדת בפני עצמה ואיננה יחידה. האופוזיציה הנוכחית יצרה שיטה, דפוס, של התנגדות גורפת לכל הצעת חוק, לכל תיקון ולכל הוראת שעה המיטיבים עם אזרחי המדינה. זו איננה אופוזיציה לקואליציה - אלא אופוזיציה לחברה ולמדינה.
הנה לכם רשימה מדגמית קצרה: הליכוד הצביע נגד הצעת החוק להגדלת נקודות זיכוי במס לזוג הורים עובדים והגדלת מענק העבודה. נגד הצעת החוק להגדלת שכר המינימום. נגד הארכת חוק שירות בטחון המאפשר להציב יוצאי צבא במשטרה ובשירות בתי הסוהר. נגד הארכת החוק להשבת נכסים ליורשים של נספי השואה.
תשאלו את עצמכם: מה לפוליטיקה הזעירה, הקמעונאית, התכסיסנית ולכל אלה? לליכוד אין מצביעים שייהנו מנקודות זיכוי במס הכנסה? אין מצביעים המשתכרים שכר מינימום שהגיעה העת לשפר אותו? הם לא מבינים שהמשטרה זקוקה לתגבור? אין להם מצביעים שהם יורשי נספי שואה? אלו הן ארבע דוגמיות בלבד. ישנן עוד. כמו, למשל, ההתנגדות לתיקון החוק לפינוי שדות מוקשים אשר מסכנים אזרחים.
ההיסטוריה הפוליטית הישראלית ידעה אופוזיציות לוחמניות, תקיפות, מימין ומשמאל. אך, בניגוד לנוכחית, הן ידעו לגלות גם אחריות מדינתית וחברתית. בלי תמיכה רבתי של מפלגת האופוזיציה הגדולה דאז, המערך (מפלגת העבודה) - מנחם בגין המנוח לא היה מעביר את הסכם השלום עם מצרים. חברי המערך ידעו שההסכם ההיסטורי הזה מקבע את הליכוד כמפלגת שלטון לשנים. אך הם היו מחויבים למדינה ולעתידה. חברי האופוזיציה הנוכחיים מחויבים רק לעצמם, ופוחדים פחד משתק מהעומד בראשם.