במציאות שבה מדברים על הסכם גרעין עם איראן, מתמודדים עם אינפלציה דוהרת, המערכת הפוליטית בסחרור ויש סכנה להתלקחות בגבולות, כמעט ואין מקום לדבר על בעיות אחרות. הרי איך נוכל להתלונן על דברים יומיומיים פשוטים כשהבעיות הגדולות מקיפות אותנו?
ובכל זאת, לפעמים דווקא הדברים הללו, שאף אחד לא ידבר עליהם במערכת בחירות, שלא יגררו עימותים תקשורתיים סוערים, שלא יסחפו המונים בקמפיינים ויראליים - הם שקובעים איך יראו החיים שלנו.
לפני כשבועיים הכנתי כתבה בחוף הים של תל אביב - לא בדיוק מקום נעים בחודש אוגוסט, ובאופן אישי גם לא הזירה הציבורית החביבה עליי בישראל - אבל עבודה זו עבודה. מי שהתרוצץ יותר ממני היה הצלם המסור שלנו, שתמיד מחפש זוויות צילום מעניינות, ובשלב מסוים נעמד במשך שלוש שניות (ולא יותר!) במסלול האופניים של הטיילת. מה אומר לכם? אוהד של הפועל תל אביב בלב היציע של בית"ר ירושלים לא זוכה לכזו עוינות: צעקות, גידופים ואפילו יריקות - את כל זה הצלם המסכם נאלץ לספוג (שוב, הוא עמד שם במשך שלוש שניות). הכול, כי עשה את המעשה הנורא ביותר במרחב הציבורי הישראלי: גרם למישהו לנסוע קצת יותר לאט, ואולי אפילו, רחמנא ליצלן, לעצור לרגע.
כמה דקות אחר כך, כשכולנו התאוששנו מהמופע האגרסיבי הזה, היה זה תורה של תיירת מבוגרת להרגיש מה זה אומר להפריע למרוץ הדו-גלגלי בתל אביב: האישה חצתה לאט את הנתיב, ונעמדה על המדרכה, קרוב לקצה המסלול. כל הקורקינטים והאופניים החשמליים שעברו שם המשיכו בדיוק באותה מהירות (מוגזמת), כאילו לא מדובר בבן אדם (ועוד אישה מבוגרת) שהם כמעט דורסים, אלא איזו פסולת שהושלכה על הכביש והפריעה להם בדהירה. בשלב מסוים כמעט נאלצתי להגן בגופי על התיירת המפוחדת, שבוודאי לא הבינה מה קורה במדינה המוזרה הזו, ולמה חציית כביש הופכת למשימה כל כך מסוכנת.
אפילו הקנסות המוגברים, שנכנסו לא מזמן לתוקף, לא מאיימים על צבא הרוכבים שפשוט השתלט על הכביש. מבחינתם, כל פיסה של בטון היא לגיטימית: כביש עם מכוניות, שבילי אופניים, מדרכות הולכי רגל - היכן שיש דרך הם עוברים, ואוי למי שינסה לומר להם משהו
אופניים חשמליים: מפתרון ירוק - לסכנת חיים
לא נסעתי מעולם באופניים חשמליים, ואין לי כרגע תוכניות לרכוש קורקינט (או לשכור אחד מעשרות אלפי הכלים שפזורים בתל אביב). למרות זאת, אני מבין היטב את היתרונות שלהם: כלי חשמלי, שקט ולא מזהם, שמתגבר על בעיות החנייה - זה כמעט מושלם עבור כל עיר גדולה וצפופה. עם זאת, מה שהתחיל בתור פתרון, הפך בשנים האחרונות לבעיה. בעיה קשה. מכלים סימפטיים ושקטים, האופניים החשמליים והקורקינטים הגדילו את נפח המנוע, והיום חלקם מגיעים למהירויות של קטנועים ואופניים קטנים - כלי רכב שמקומם אך ורק בכביש.
עד כמה מסוכנים הכלים האלו? בשנה שעברה נפגעו יותר מ-1,600 בני אדם בתאונות עם אופניים חשמליים, רובן המוחלט בתוך העיר. אנחנו כבר מכירים את הסיפורים הקשים, את הסרטונים של הורים שמספרים בבכי על ההחלטה האומללה לקנות לנערים שלהם כלים כאלו, אבל זה ממש לא משפיע. אפילו הקנסות המוגברים, שנכנסו לא מזמן לתוקף, לא מאיימים על צבא הרוכבים שפשוט השתלט על הכביש. מבחינתם, כל פיסה של בטון היא לגיטימית: כביש עם מכוניות, שבילי אופניים, מדרכות הולכי רגל - היכן שיש דרך הם עוברים, ואוי למי שינסה לומר להם משהו. איך קורה שתל אביב, שרוצה להידמות לאמסטרדם או ברצלונה, מנהלת מערך תנועה שהרבה יותר קרוב לניו-דלהי?
אותם כלים דו-גלגליים חשמליים משמשים בעיקר צעירים, שכך לומדים איך להתנהג בכביש. את האגרסיביות והחוצפה, את חוסר הסבלנות והתחרותיות על כל סנטימטר הם לוקחים איתם אחר כך למכונית הפרטית, ומוסיפים עוד תרומה שלילית לתרבות הנהיגה המפוקפקת שכבר יש לנו כאן.
איך קורה שתל אביב, שרוצה להידמות לאמסטרדם או ברצלונה, מנהלת מערך תנועה שהרבה יותר קרוב לניו-דלהי?
את החוויה שלי בחוף הים עובר כל הולך רגל בכל יום נתון. משרד התחבורה יודע את זה, ראשי העיריות יודעים את זה, ובכל זאת זה הולך ומחמיר מול העיניים שלהם. התחושה היא שבעוד ועוד מקומות פורשים שטיח אדום בפני הרוכבים הצעירים, מצמצמים לטובתם נתיבי תחבורה ואומרים להם: "בואו, ותביאו איתם את הבלגן! הולכי הרגל והנהגים כבר יסתדרו איכשהו". האם זו בעיה בחוק? ביכולת האכיפה של המשטרה? בתכנון העירוני, שמקצה עוד ועוד מסלולים לרוכבים הפראיים האלו? אולי זה עניין שמשרד החינוך צריך לטפל בו? או שבכלל זו בעיה הרבה יותר יסודית, שקשורה במנטליות שלנו, הישראלים?
אני בטוח שאת הסיבות האללו חוקרים כבר הרבה מאוד זמן. אנחנו הרי לא המדינה היחידה בעולם שמתמודדת עם זה, וכמו שהוכח בכל כך הרבה נושאים - אם מתאמצים, משקיעים ומחפשים פתרונות - בסוף מוצאים אותם. השאלה היא האם זה חשוב מספיק למנהיגים שלנו? כרגע לפחות, התשובה שלילית.
