בשלוש השנים האחרונות הנהיגו את בריטניה שני ראשי ממשלה. שניהם דומים, חיצונית לפחות, אבל בכל היבט אחר יש ביניהם הבדלים תהומיים. אחד הוא בוריס הישן, הליצן, השקרן, הזגזגן. זה שהמציא ציטוט ונזרק מהעיתון שבו עבד. זה שכתב טורים בעד ונגד, ורק אחרי שהבין לאן נושבת הרוח הציבורית פרסם את הטור שמסתדר ומועיל לו. השני הוא בוריס החדש, זה שנולד כשנכנס בפעם הראשונה לרחוב דאונינג 10 כראש הממשלה. הבוריס הזה היה רציני, מעמיק, מנהיג בעל קנה מידה עולמי. הוא אפילו הסתפר. שני הבוריסים הללו הנהיגו יחד את המדינה, אבל רבו זה עם זה כל הזמן. היום, הבוריס הישן ניצח.
הנפילה של ג'ונסון לא קרתה מהר, להפך. הוא הצליח לצלוח משברים שהיו מפילים את רוב בני התמותה. אפילו דיוויד קמרון, ראש הממשלה לשעבר וחבר של ג'ונסון מהאוניברסיטה, אמר עליו שיש לו נטייה כזו להתחמק ממשברים. אבל בבריטניה יש מעין תרבות מוזרה כזו, הם לא אוהבים שראש הממשלה שלהם משקר להם. אולי זה פחות מפריע כשהוא משקר לעמיתים שלו, כשהשקרים שלו הם נגד האליטה או המערכת, אבל ברגע שהוא משקר להם ועל חשבונם - אז הוא גמור.
הנפילה של ג'ונסון למעשה הייתה כתובה על הקיר עם פרשת המסיבות בדאונינג 10 - עם ההבנה של הציבור שבזמן שהם היו בסגר ולא הורשו לפגוש בני משפחה וחברים, במשרד ראש הממשלה חגגו. יותר מזה, הנפילה התחילה כשהתברר שג'ונסון וסביבתו שיקרו לציבור, הונו את הציבור, פגעו בציבור. על זה הבריטים לא הסכימו לסלוח.
משם הדרך החוצה הייתה סלולה. הפוליטיקאים שפרשו בימים האחרונים לא הציגו כאן עמדה מוסרית או ערכית, הם תמכו בג'ונסון לכל אורך הדרך, בכל שקר וקריצה. הם עזבו אותו עכשיו כי הבינו שהוא גמור פוליטית, ציבורית, ושהוא גורר אותם יחד איתו למטה. הם הבינו שבוריס הישן ניצח, שבוריס החדש פשוט לא תחרות לעשרות שנים של תחמנות ושקרים.
המהפך של בריטניה קרה לא בגלל שהפוליטיקאים לא מוכנים לקבל שקרים בלשכת ראש הממשלה, אלא כי הציבור לא מוכן לזה. זה כנראה מה שמבדיל את בריטניה מכמה מדינות אחרות.