נאום ראש הממשלה לפיד היה חובק כל. הוא הקיף 360 מעלות, ממש שיר המעלות. הוא לא שכח להביע צער שובר לב על מות חפים מפשע, בעיקר ילדים. הוא פרגן ברוחב-לב לבני גנץ ולאביב כוכבי, לראש השב"כ רונן בר ולמפכ"ל קובי שבתאי. הוא נתן קרדיט נדיב לשרים עמר בר-לב ואביגדור ליברמן, לנשיא מצרים ולאחרים.
החשובה בזר הברכות הייתה הברכה לבנימין נתניהו. לפיד הגה אותה בקול ברור וצלול. התקיפה בעזה הייתה מבצע זעיר, לא מלחמה ולא דמוי מלחמה. היו בעשורים האחרונים מבצעים רבים בעזה, ממושכים בהרבה ורוויי דמים. ישנן קטגוריות רבות ומגוונות להערכת תפקוד מנהיגים. אחת החשובות שבהן, בעיני לפחות - היא יחסם למלחמה. יציאה למלחמה צריכה להיות מוצא אחרון, כשאין עוד ברירת אמצעים, כשאין נימה לנשימה, הגנה על החיים ולא תחבולה. עם היוצא למלחמה חייב לעשות זאת בניקיון מצפון ודעת.
הערת אגב - תולדות המלחמה מלמדות שהמטרות הקיומיות ביותר מייצרות את המוטיבציות הגבוהות ביותר. "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו", נכתב בספר איוב. במבחן הבסיסי הזה, בקטגוריה הזו - נתניהו שייך אצלי ל"טובים" ולא ל"רעים". הוא לא שש אלי הדק, הוא מאופק, מכיל, מבין לעומק באופן אישי, מעשי ותיאורטי את מחיר המלחמה וסכנותיה. את הקדנציה הראשונה שלו החל עם מנהרת הכותל, מחוסר ניסיון. את "צוק איתן" התקשה לעצור מול גורמי קיצון שהיו אז בממשלתו, מחוסר יכולת.
הג'יהאד האיסלאמי הוא ארגון קטן ונבזה גדול. כולם שונאים אותו - החמאס, הפת"ח, חזיתות הסירוב, המצרים, הקטארים, מדינות במעגל הקרוב והרחוק. לא נתפלא, למשל, אם יתברר שבמבצע האחרון החמאס לא רק עמד מהצד אלא גם עזר מהצד. הג'יהאד האיסלאמי ירה על עצמו יותר רקטות מאשר עלינו. במשך השנים חיסלנו, כלומר סיכלנו, לו כל-כך הרבה קצינים, מה שיצר בדיחה פנימית שמסלול הקידום שם מהיר, הפז"ם הכי קצר בין סג"ם לאל"ם.
עזה היא בעיה גדולה בהרבה. ממשלות ישראל כולן, לאורך דורות, נואשו ממנה. הממשלה הקודמת, שנשבעה למוטט את החמאס, איתרה בו לפתע יתרון גדול: פיצול בינו לבין הרשות הפלסטינית, בין עזה לגדה המערבית. יחיא סינוואר הפך לנכס ואבו-מאזן לנטל. היא כרתה עם חמאס ברית סמויה ושטפה אותו ברטוריקה לוחמנית גלויה.
באגף הפוליטי הסהרורי מרבים לקונן על "הגירוש" ולשלם מס-שפתיים ל-"עקירה". שוכחים, כלומר משכיחים, שבשנת 2004, למשל, שנה לפני ההתנתקות, היו לנו בתוככי עזה ומחוצה לה, בעוטף, 42 חיילים ואזרחים הרוגים וכ-120 פצועים. משנה לשנה מפעל ההתנחלות שם נעשה מסוכן וקשה יותר להגנה. בכלל, חמש שנים לפני ההתנתקות היו לנו יותר הרוגים מאשר 15 שנים אחר-כך, מחציתם ב"צוק איתן". ההתנתקות, שהייתה מעשה מתחייב, הייתה כוחנית וחד-צדדית. זה היה אקט ימני ולא שמאלי. הקמת הגדר, קיר הברזל, על-ידי ממשלת ימין בין השנים 2015–2019 הייתה אמירה סופית, יקרה מאוד ורועמת: אנחנו כאן והם שם. גם המעשה הזה לא היה מתאפשר אילו 8,000 יהודים היו לכודים שם בתוך הרצועה.
בשנה האחרונה נהג גנץ, בתיאום עם ראשי הממשלה בנט ולפיד, לטפל ברובד האזרחי ולא רק הצבאי. אישור להכנסת יותר פועלים מעזה, סחורות ומוצרים עברו במעברים, הכסף הקטארי נותב לתושבים, המצרים והאו"ם שולבו בפעילות בעת רגיעה ובתיווך בעת לחימה. המדיניות הזו הוכיחה את עצמה מעל הצפוי.
המבצע הזעיר "עלות השחר" נוהל בצורה מופתית על-ידי ה"ה לפיד וגנץ. אבל סקרי דעת קהל שנעשו לאחר סיומו לימדו, שהוא לא שינה במאום את דפוס ההצבעה המקובע. ימים אחדים לאחר תחילת מבצע "צוק איתן" נטבע בשידור טלוויזיה המונח - "תחושת חמיצות". לימים נעשה עליו טייק-אוף קנטרני, "חמוצים". החמיצות הזו ליוותה בדיעבד, מלווה ותלווה בעתיד גם את הסבבים הבאים. בעומק ליבם אנשים מבינים, שכמו בחיים האישיים, כך גם בחיים הלאומיים, ישנן בעיות נטולות פתרון מלא. בטח לא פתרון כוחני, שכיח ושגור.