הכרזות והתמונות של בן גביר עוצרים אותי בכל מקום בחיפה ובערים אחרות. זה קורה מדי יום - לפעמים על עמוד בטון, לפעמים בצד הדרך בזמן נסיעה, לפעמים בתל אביב על בניין גבוה. לשון הכרזות הללו אומרת: "אנחנו הבעלים של הארץ והמולדת". בן גביר מנסה להפחיד, לרמוס ולהתכתש עם מי שלדעתו אין לו בעלות על הארץ. בן גביר מדבר על בעלות, ושוכח את המילה זכות - לכל אחד ואחת מאיתנו יש זכות לחיות איפה שהוא נולד.
כל המסרים שנכתבו על השלטים לא מזיזים עפעף לחלק גדול מהציבור הערבי בישראל, שנמאס לו כבר מהמצב לאור העלייה הבלתי פוסקת בפשיעה ובאלימות. את המחיר משלמים לאחרונה גם ילדים. אותו ציבור מבין שלא סופרים אותו, והוא נחשב לחצר האחורית של המדינה. כנופיות של עבריינים משתלטת על סדר היום בחלק מהיישובים הערביים. הציבור הוזנח וננטש על ידי המדינה והנהגת הציבור הערבי - שלאחרונה בעיקר נלחמת בעיקר על ההישרדות הפוליטית שלה ולא על הביטחון האישי של כל אזרח ערבי בישראל. אחוז ההצבעה הנמוך הצפוי משקף אכזבה גדולה ביישובים ובערים המעורבות. זו הצבעת אי אמון, אכזבה ובעיקר תסכול שהמדינה לא מספיק מתאמצת למען הציבור הזה, למרות הניסיון האחרון והקצר של מה שכונה "ממשלת השינוי".
יש מי שטוען שהשתתפותו האינטנסיבית והגדולה של האזרח הערבי תמנע מקיצוני זה או אחר לבסס או לחזק את מעמדה של מפלגתו בכנסת, תמנע ממנו להיות שר לביטחון פנים או כל משרד אחר. אך איך אפשר לבקש מאזרחים לחשוב על נושאים כאלו כשקול שריקות הכדורים חודרים לאחרונה כל מחסום אפשרי - בתים בשכונות, קירות ובתי עסק.
מעורבות פעילה ברמה המקומית
אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו למה ממהר הציבור הערבי לקלפי בבחירות לרשויות המקומיות כדי להצביע לבן החמולה (בחלק מהיישובים), לבן המשפחה או לכל נציג אחר כשמצבם של היישובים הערביים לא טוב יותר. זה אותו כישלון בפיתוח תשתיות חברתיות ומתן שירותים בסיסיים - איפה פרויקט מגרשי הדשא המלאכותי בכל שכונה? איפה מרכזי המסחר, הבנייה והספריות הציבוריות? מה עם קידום הספורט ושבילי האופניים? היכן נעלמו כל הפרויקטים לשיפור הנוף והמראה החיצוני ביישובים הערביים? מי מטפל בנוער ויוצר מסגרות שימנעו נשירה והתדרדרות של צעירים לפשע?
אנחנו צריכים לשנות את החשיבה הסטריאוטיפית של היגררות מאחורי משפחתיות וקנאות שבטית. אנחנו צריכים לשנות את הערים שלנו כדי שהצעירים הערבים יוכלו לחזור לגור בהן ולתרום לבנייה ולפיתוח. ברשויות הערביות יוצאים להצביע באחוזים גבוהים מאוד (90% השתתפות) גם ללא קבלת תוצאה ישירה למען התושבים, בגלל השבטיות. בבחירות הכלליות השבטיות הזאת פחות באה לידי ביטוי.
אז נכון, יש אכזבה מהנבחרים והמדינה, אבל את אותה אכזבה מרגישים גם בבחירות בשלטון המקומי ושם היא די עמוקה. אז למה שם כן יוצאים להצביע למרות האכזבה? האם הכישלון של המדינה בלקרב את האזרח הערבי למרכזי השליטה והכוח הוא הגורם לאחוזי ההצבעה הנמוכים? ייתכן מאוד.