לא היה קל למפלגות החרדיות במשך שנה וחצי מחוץ לקואליציה. הן נאלצו לראות את עמדות הכוח המסורתיות שלהן מוחזקות בידי יריבים אידיאולוגיים מרים ובהם ניצן הורוביץ (בריאות), אלכס קושניר (ועדת הכספים) ובעיקר מתן כהנא (משרד הדתות). הן היו לרגע בצד השני של השלטון - האופוזיציה, שנלחמת על פירורים, שנאבקת בעיקר למנוע חוקים ו"גזירות". הן אפילו פקפקו לרגע בברית הפוליטית החד-משמעית עם הליכוד. אבל לפחות דבר אחד חשוב נחסך מהן בתקופה הזו: הצורך לעמוד מול המתקפות החוזרות ונשנות על דרך חייהם, והאופן שבו החרדים מנהלים את הקהילות שלהם. אחרי שנים של שותפות פעילה בשלטון, אחרי משבר הקורונה שהפנה אליהם זרקור ואצבעות מאשימות, החרדים - כציבור וכאוסף המנהיגים שלו - זכו לקצת שקט.
והינה, הממשלה עוד לא הוקמה, ורק על סמך הדלפות מהמשא ומתן והתבטאויות בתקשורת, החרדים כבר חזרו להיות האויב הגדול, שק החבטות של הציבור. כל ריאיון (במיוחד של חה"כ גולדקנופף, שמסתמן כמרואיין אטרקטיבי במיוחד), כל פוסט ברשתות החברתיות, כל דרישה קואליציונית - הכול מגויס לטובת קמפיין חדש ומלא בוז כלפי החברה החרדית כולה.
פתאום מוצגים גרפים וטבלאות על ילודה ופריון, פתאום עולים סרטונים על תרומה לתל"ג, על לימודי ליבה והישגים אקדמיים, אפילו על שיעור חולי הסוכרת בציבור החרדי.
עוד לא התקבלה החלטה אחת, עוד לא חוקק חוק אחד, וכבר הפוליטיקאים והתקשורת החרדית נכנסים לעמדה המסורתית שלהם - מגננה. מול ההתקפות נשלפים הטיעונים המוכרים על חשיבות לומדי התורה, על החלק הגדול והלא-פרופורציונלי של החברה החרדית בארגוני חסד, על אחוזי פשיעה נמוכים, על הצביון היהודי ועל העובדה שרוב הציבור החרדי קם בבוקר והולך לעבודה, פשוט ככה. זה כמובן לא עוזר, אולי אפילו רק להפך: כל טיעון כזה רק מעלה את גובה הלהבות ומזין ויכוח רווי בסיסמאות, עמוס בהכללות, ובעיקר בלתי נגמר.
כשרואים את הפינה שאליה נדחקה החברה החרדית, הנדרשת שוב ושוב להצדיק את אורח חייה והבחירות שלה, קשה שלא לחשוב על הדמיון בינה לבין ציבור המתנחלים. מאות אלפי יהודים חיים בתחומי יהודה ושומרון. לצערי, כשישראלים רבים בחיפה, אשדוד או הרצליה חושבים על מתנחלים הם מעלים ברוחם דווקא את אותם בודדים שגורמים נזק תדמיתי להתיישבות כולה. חבל שהם לא חושבים גם על זה שהמתיישבים שם משמשים כשכפ"ץ למדינת ישראל כולה.
לא יעזרו הסברים על כך שמדובר במיעוט שבמיעוט. לא יעזרו גינויים או הצגה של אין-ספור מקרי חסד הפוכים - התווית נדבקה, וקשה מאוד להסיר אותה.
אומנם אני מאמין גדול בדיאלוג ובקירוב בין קהלים וקבוצות שונות, אבל הפעם אני חושב שההנהגה החרדית צריכה לומר לציבור שלה, וגם לאלו שיוצאים נגדה בחריפות: "מספיק! רוצים לשחק? אין בעיה, אבל בלעדינו". כבר הגענו לנקודה שזה ממש לא משנה מה יהיו הטיעונים, ועד כמה הדוברים החרדים יהיו מוכשרים - הדימוי כבר התקבע. זה לא נעים, זה לא אמור להיות כך - אבל זה המצב.
דרעי, גפני וחבריהם לא צריכים לבזבז אנרגיה על קרבות אבודים, לא צריכים אפילו לדבר על "קירוב לבבות" או "אהבת ישראל". בצד השני הם לא ימצאו יד מושטת, ואף אחד לא יבין מדוע, למשל, הם לא אומרים את התפילה לשלום חיילי צה"ל, וחלקם אפילו לא מסכימים לשאת את התואר "שר" בממשלת ישראל.
האם זה אומר שכל ההחלטות והחקיקות, כל המעשים שלהם בשלטון עומדים להיות טובים וטהורים? ממש לא. אני בהחלט מבין את החששות, אבל - לא רק מצד חילונים או שמאלנים, ואין שום בעיה לא להסכים עם מדיניות של שרים או חברי כנסת. אבל כאן יש משהו אחר, הרבה יותר גורף: 18 חברי כנסת חרדים יהיו חלק מהקואליציה, ועדיין ישראלים רבים יראו בהם מקשה אחת, בבחינת "ראית אחד - ראית את כולם". כאילו שהדבר היחיד שצריך לדעת עליהם הוא הכיפה השחורה שעל ראשם.
אולי זו דווקא ההזדמנות של הפוליטיקאים החרדים לקחת צעד אחורה, לא להתנצח ובטח שלא להיכנס לקטטות בוץ שאף אחד לא יוצא מהם טוב, אלא לנצל את הסיטואציה הפוליטית ופשוט להתרכז בעבודה. הציבור שלכם (ושלנו) לא שלח אתכם לשלטון כדי לשכנע את החילונים להפוך לחרדים, או למחוא לכם כפיים ולהלל את בחורי הישיבות. הקרב הזה כבר נגמר, ואין בו מנצחים.