עם פרסום התוצאות המסתמנות, והרוב הגדול שקיבל גוש נתניהו, אפשר להתחיל לדבר על יאיר לפיד. ישנה תחושה שהוא התבשם מהמעמד והשתכר מכיסא ראש הממשלה. הוא לא שם לב למה שקרה סביבו, ובגוש שלו, מה שהוביל בסופו של דבר לתוצאות הנוכחיות.
קודם כל, לפיד לא עמד בשני היעדים שהציב לעצמו: הוא רצה להיות מפלגה גדולה באופן משמעותי, אבל בסופו של דבר זה לא מועיל לו במשחק הגושי. דבר שני, הוא רצה להיות צמוד לנתניהו במספר המנדטים. גם במטרה הזאת הוא לא ממש הצליח לעמוד.
לפיד בנה כל הזמן על "ליכודניקים לייט", ישראלים בערי הפריפריה ובערים המעורבות. זו הייתה ממש אסטרטגיה: הם יראו שהוא יושב בכיסא ראש הממשלה, אך שום דבר רע לא קורה, ואז הם לא ייצאו להצביע. בסוף הם דווקא נהרו להצביע, ורואים את זה גם באחוזי ההצבעה.
בתפקידו כראש ממשלה, לפיד חיפש כל הזמן להיראות כראש ממשלה - פגישות עם ארדואן, נשיא ארצות הברית ביידן, חתימה על הסכם הגז החשוב עם לבנון. הוא לא השכיל להבין שיש לו אחריות גם לנהל ולסדר את הקמפיין של הגוש כולו. ללפיד הייתה מטרה נוחה מולו: איתמר בן גביר. הוא הבין שבן גביר מתלבש על נושא ביטחון הפנים, אך לא פעל ליצור קמפיין נגדי שיבליט את הרשימה בן גביר. לפיד שב ונשאר בקמפיין פוזיטיבי בו הוא דיבר על "עתיד טוב יותר" ו"פטריוטיות ישראלית", בעוד הוא משאיר לאחרים לעשות את העבודה. כך זה גם משתקף מהתוצאות.
לפיד כל הזמן שב והדגיש - אני לא נתניהו, אני לא עושה את מה שנתניהו היה עושה. בנושא הזה של קמפיין בחירות, אולי דווקא היה כדאי לחקות נתניהו ולדאוג לגוש שמגבה אותך.
נכשלו במשחק הקבוצתי
עם זאת, האחריות לא נופלת רק על כתפי לפיד, שהוביל את הגוש. מדובר בגוש שמהרגע הראשון לא הבין מה עומד מולו. הוא לא ראה או לא רצה להבין את הלהט של האופוזיציה. לכן, במקום להתאחד ולהתאבד על המשימה כמו שעשו מולו, ראשי הגוש היו עסוקים בלהסתכל כל אחד על המגרש שלו. במקום לשחק קבוצתי, הם שיחקו משחק אישי.
מרב מיכאלי, בחוסר אחריות משוועת, סירבה להבין את מה שזהבה גלאון הבינה. עכשיו זהבה, באופן מקומם, היא זו שתשלם את המחיר. בני גנץ מצידו לא היה מוכן להשלים, בשום פנים ואופן, עם המנהיגות של לפיד בגוש. מבחינתו זה היה ממש עניין אישי. זה הוביל את לפיד להשקיע מאמץ בלוודא שהוא עוקף אותו בגודל המפלגה ולא מאפשר מרוץ תלת-ראשי. ישנם כמובן את המפלגות הערביות, שעשו הכול כדי לא להגיע מאוחדים לבחירות בגלל אגו ושיקולים לא ענייניים. לפיד, במובן הזה, לא השכיל לראות את המצב ולהבין לאן זה מוביל. כל הבעיות הפנים-גושיות הללו רק הקשו על לפיד להתנהג כמו מנהיג הגוש. ועדיין, בסופו של דבר, זה היה המבחן האישי שלו.
אין ספק שזה יהיה אחד הלקחים של גוש המרכז-שמאל לעתיד. השאלה היא אם מנהיגי הגוש הנוכחיים ובעתיד ישכילו לנער את האבק ולהיות חזקים, רעבים ונחושים כאופוזיציה לוחמת לממשלה. העובדה שכבר מדברים על האפשרות של ממשלת אחדות ועל השאלה אם גנץ יעמוד או לא יעמוד במילתו, ומי יערוק, בוודאי לא תסייע להם.
המבחן שלהם כרגע הוא לתת מענה לציבור גדול מאוד של אנשים שמרגישים שהם צריכים שיהיה שם בכנסת מישהו בשבילם, בדיוק כמו שהיה לציבור אחר מול ממשלת השינוי. זה מבחן גדול להנהגה, זה מבחן גדול ללפיד, גנץ ושאר ראשי הגוש: אם יבחרו לשחק קבוצתי, או שוב יתעסקו כל אחד בענייניו והאינטרסים הפרטיים שלו.
