צריך למחות בתוקף על הדיבור שהתפשט לפיו התקשורת היא זו שבנתה ורוממה את איתמר בן גביר.
מי שאישר לאיתמר בן גביר להתמודד זה בג"ץ. מי שבחר באיתמר בן גביר זה הציבור הישראלי. מספר הפתקים שהכניסו את איתמר בן גביר לכנסת זה בדיוק אותו מספר פתקים שהכניס את בני גנץ, יאיר לפיד או את איימן עודה. הפתק בקריית ארבע והפתק בשכונת מעוז אביב בתל אביב הם, כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת, בעלי אותו כוח והם נספרים באותה צורה.
יש פה חבר כנסת שנבחר על ידי הציבור ואין לאף אחד, כולל אף עיתונאי, את הזכות להגיד, "אני לא אוהב את הדעות של חבר הכנסת הזה, הוא קיצוני מדי, ולכן לא ניתן לו זמן מסך או במה".
איתמר בן גביר הוא איש ציבור תקשורתי, והאחריות מוטלת על מי שמראיין אותו לשאול את השאלות הקשות. הראיונות עימו צריכים לכלול התייחסות למעשיו, התבטאויותיו בהווה ובעבר וגם ניסיון לעמת אותו עם מה שהוא אומר ועושה. זה קורה, לעומת פוליטיקאים אחרים שמעדיפים לא להתראיין, או מתראיינים במקומות שבהם הם מקבלים שאלות מלטפות. בן גביר, לעומת זאת, מגיע לאולפנים, מתמודד עם הטענות נגדו ועונה.
מכעיס לדעת שיש מי שחושב שעיתונאי צריך להחליט שזה נבחר ציבור שכן מגיעה לו חשיפה, וזה נבחר ציבור שמגיעה לו פחות חשיפה. אז לא - לאיימן עודה, לאיתמר בגן גביר ולבני גנץ מגיעה מהתקשורת אותה חשיפה, בהתאם למעשים החדשותיים שהם עושים או להתבטאויותיהם בשטח.