חזרתי בשבוע שעבר מלונדון, עיר שבכל פעם מצליחה להיות גם ענקית וגם מוכרת, גם אפרורית וגם חמימה, ובעיקר מאוד בריטית. תענוג.
אבל גם שם, בעיר הליברלית והבין-לאומית, באחת המדינות הכי ידידותיות לישראל וליהודים, החושים שלך כישראלי מתחדדים מיד. זה התחיל כבר כשיצאתי ממטוס אל-על המוגן והבטוח, בשרוול שמוביל לדלפקי ההגירה. לפתע לא היינו שם לבד – בתוך המסדרון הצר הצטרפו אלינו נוסעים מטיסות נוספות. בתוך רגע אני מוקף במאות נוסעים משתי מדינות ערביות, צועד עם הכיפה הסרוגה על הראש, מודע היטב למשמעות. אפשר ממש להרגיש את המבטים הדוקרים, לשמוע את הלחשושים, את שברי המילים - "ישראלי", "יהודי". בחלל הסטרילי של שדה התעופה זה לא ממש מאיים, אבל עוד לפני החותמת בדרכון אתה מרגיש שאתה לא בארץ. גם ברחובות של לונדון, עיר שחיים בה רבע מיליון יהודים, יש תחושה שמסתכלים עלינו, חובשי הכיפה. לא חסרים דיווחים בחדשות על אירועים אנטישמיים, אבל האווירה הכללית מאפשרת ומכבדת.
בזמן שצעדתי שם, חשבתי על אלפי הישראלים שבשבועות האחרונים מציפים את רחובות דוחא בקטאר, חלקם מנסים להשיג כרטיסים אחרונים לגמר הגדול. "אתם תרגישו בטוחים", הבטיחו להם בפיפ"א, כי הרי "כדורגל מאחד את העולם" כפי שאומרת הסיסמה שלהם, אבל ההוראות היו ברורות: בלי דגלים, בלי להזדהות כישראלים, בלי להחצין סמלים לאומיים ויהודיים. כלומר, בטוחים כל עוד אף אחד לא יודע מאיפה אתם. מי שלא יכולים להסתיר את זהותם הם העיתונאים שלנו: בכל דיווח אפשר לראות דגלי פלסטין ברקע, ואנשים כמו אוהד חמו, מואב ורדי ורז שכניק כבר חוו על בשרם מפגש עם קהל עוין. אלו לא רק עשרות אלפי הפלסטינים שגרים בקטאר, לא רק השלטונות של מדינת האויב הזו (להזכירכם, מהמממנות הנדיבות של חמאס), אלא גם מאות אלפי התיירים מסעודיה, מצרים, תוניסיה, איראן וירדן – שישראלים לא באים להם טוב בעיניים.
ההוראות ברורות: ישראלים ויהודים יהיו בטוחים כל עוד אף אחד לא ידע מאיפה מהם
ראיתי את אותם אוהדים ישראלים שהתראיינו, לפעמים לבושים בחולצות של נבחרות אחרות, מספרים על כך שהם מתורגלים לשקר בקשר לזהות האמיתית שלהם (רבים אומרים שהם מיוון), וחשבתי לרגע מה היה קורה לו נבחרת ישראל היתה איכשהו מוצאת את עצמה במונדיאל הזה. האלפים היו הופכים לעשרות אלפים, ורכבת אווירית של אוהדי כחול-לבן היתה מגיע לקטאר, כולל שורה של אנשי ציבור ועסקנים. האם אז היו קוראים לנו להימנע מדיבור בעברית או מלבוש צבעוני או מהנפת הדגל? אין לי מושג איך היו מתמודדים שם עם כאב הראש הביטחוני, אבל כנראה שזה לא היה עובר בשקט.
קטאר היא רק דוגמה, אומנם קיצונית, למה שקורה היום במקומות רבים בעולם. כשאנטישמיות הופכת לעיתים לעמדה מקובלת (בארצות הברית וברוסיה, למשל), כשתיירים ישראלים ותושבים יהודים חושבים פעמיים אם להסתובב ברחובות עם כיפה, זה מצריך התייחסות גם ממדינת ישראל.
אנחנו לא יכולים לשלוח חיילים ושוטרים שיאיימו על ניאו-נאצים ואנטישמיים, אנחנו לא יכולים להתערב במערכות המשפט של מדינות אחרות, אבל יש משהו שכן אפשר לעשות.עשרות אלפי צעירים יוצאים לעולם ל"טיול אחרי צבא" – במזרח או בדרום אמריקה, בארצות הברית או באוסטרליה ואפילו באפריקה. האם מדינת ישראל לא יכולה לייצר פרויקט לאומי של ערבות הדדית עם יהודי התפוצות, ולשלוח צעירים אל הקהילות ברחבי העולם? באנטוורפן ובלונדון, בטולוז ובניו ג'רזי, ובכל מקום שבו יהודים חוששים להסתובב – תהיה נציגות אזרחית לגמרי של צעירים ישראלים (במקרה שמדובר בחבר'ה דתיים אז עם כיפות גלויות וציציות בחוץ) שיפגינו נוכחות בשכונות היהודיות – ילוו הסעות לבתי הספר, יגיעו לבתי הכנסת, ויפעלו במרכזים הקהילתיים.
בלי נשק, בלי פוזה – רק להיות שם, להזכיר ליהודים (ולאויבים שלהם) בכל העולם שהם אף פעם לא לבד, ויש מדינה שתמיד מאחוריהם.
אני לא נאיבי – זהו לא פתרון לאנטישמיות, וזה לא יגרום לאנשים לחבב את היהודים. כמעט כל אירוע דרמטי שקורה בעולם – קורונה, משבר כלכלי, מלחמה גדולה – אוטומטית מעורר גזענות והאשמות ישנות כלפי היהודים, ויחד עם הנוכחות של קהילות מוסלמיות גדולות - יש כאן מתכון להתנכלויות הולכות וגוברות. אבל בכל זאת, ולו רק כדי שיהודים ילכו בראש מורם, שנצליח להימנע מכמה מקרים של השפלות ופשעי שנאה "קטנים" שמככבים ברשתות החברתיות, המסר הזה צריך לעבור, ולא רק במילים.
