הלב נשבר לרסיסים. שוב. לפני כמה שעות הגיעה הידיעה מאוקראינה: יאנה, כדרכה, סייעה לפנות פצועים כשפגז רוסי נחת בסמוך והרג אותה.
כשפגשנו אותה בבית החולים בבאחמוט היא הייתה כמו אור. במקום המטורף הזה, שבממוצע מגיעים אליו 130 פצועים ביום, וכל יום מסתיים בכמה עשרות הרוגים ששוכבים מכוסים על אלונקות - היא עבדה בלי הפסקה, אבל גם בלי להפסיק לחייך. מסביב הכול היה דם, פצועים, הרוגים ופגזים שנופלים ליד בית החולים. אבל מבחינתה, אי אפשר להיות מזועזעים ובוכים יום-יום, שעה אחרי שעה, ככה במשך שנה. היא חייכה ועודדה את כולם, כשהיא חובשת חייל מדמם שכל הגוף שלו רועד, או כשהיא מחבקת אישה שבעלה הפצוע נלחם על חייו בחדר הסמוך.
לפני שהתחילה המלחמה, היא בכלל עבדה בחברת היי-טק מצליחה. לאחר מכן התנדבה להיות אחות בבית החולים של באחמוט, במקום הכי מסוכן באוקראינה.
כשהתחלנו לראיין אותה היא צחקה וסיפרה שבעולם הקודם שלה היא זו שהייתה שואלת את השאלות, כי הייתה מראיינת עובדים פוטנציאליים שביקשו להצטרף לחברה. היא סיפרה שהכי קשה לה כשהיא מקבלת חופשה וחוזרת הביתה לכמה ימים. במהלך הימים הללו היא הייתה "מאבדת את זה", כי לא הפסיקה לחשוב על הצוות בבית החולים ואם הם עומדים בלחץ של הפצועים המגיעים מהתופת של ההפצצות. היא הייתה נרגעת רק כשחזרה לבית החולים ורואה שהכול פועל ומתפקד היטב.
העיר באחמוט מותקפת כרגע משלושה כיוונים. אומרים שאלו אולי הימים האחרונים שלה, אבל האוקראינים לא מפסיקים להילחם - גם בחזית וגם בבית החולים.
