המוחים ברחובות כנראה בלמו את מה שלתפיסתם הוא "קץ הדמוקרטיה", אבל יש מחנה שלם שמרגיש שדווקא בלימת החקיקה היא "קץ הדמוקרטיה". הוויתור על הרפורמה המשפטית נתפס באגף לא מבוטל בתוך הימין ככניעה לסחיטה באיומים של סרבנים וכלכלנים, שבישראל לא כל קול שווה, שקולם של הטייסים שווה יותר מקולם של הבוחרים בפריפריה, שכספם של ההייטקיסטים מכתיב מדיניות יותר מפשוטי הבוחרים. לא צריך להסכים עם הנרטיב הזה, אבל צריך להקשיב לו.

נכון, יש הבדל בין מימוש רוב לגיטימי בבחירות כדי להכתיב מדיניות בניהול השוטף של המדינה, ובין שימוש ברוב אקראי כדי לשנות את השיטה ואת כללי המשחק, תוך כדי משחק. עם זאת, צריך להכיר את המחשבה בצד השני: רבים מתומכי הרפורמה משוכנעים, ומקבלים לכך חיזוק מחלק ממובילי המחאה, שהמאבק איננו בסעיפי הרפורמה אלא בתוצאות הבחירות, בהן הימין ניצח באופן מובהק. מבחינתם, חלק ממנהיגי המחאה לא מעוניינים בהשגת הסכמה רחבה על שינוי במערכת המשפט, אלא שמו לעצם את חילופי השלטון למטרה מרכזית.

כמי שתומך בחלק לא מבוטל מעקרונות הרפורמה, אבל חלוק על אופן הביצוע והיעדר הבלמים, אני חושב שבלימה הייתה נדרשת מזמן - לטובת שיח, הסכמה, מחשבה מחודשת. אבל גם גניזה מלאה של כל שינוי במערכת המשפט תוביל לשבר חברתי חמור. התהום והיעדר השיח בין המחנות יצרו מצב שבו בימין לא מודעים לעומק חרדת מתנגדי הרפורמה, ואנשים המחאה לא מבינים את עוצמת התסכול בימין. זהו תסכול שרוכב גם על טראומות עבר, מאוסלו ועד ההתנתקות. כעת מצטרף לתסכול הזה גם משבר אמון חריף בעצם המעשה הדמוקרטי, והיכולת לחולל שינוי במדינה באמצעות פתק הבוחר.

בשלושת חודשי כהונתה, הקואליציה עשתה שגיאות רבות. הבולטת שבהן הייתה שכרון הכוח, הבוז והזלזול בחרדות המחנה המפסיד, ההבטחה היהירה לדרוס. זה התהפך עליה. לכן עכשיו כדאי לשלוח עצה, ותחינה, למחנה המחאה שרושם כעת הישג מרשים: אל תשתכרו מהניצחון, אל תשפילו, אל תחזרו על אותה טעות.