לאן נוליך את הבושה? אישה יפה, צעירה ומשכילה, אימא אהובה, נרצחה כשחיבקה את בנה בפתח ביתה - דווקא במקום שאמור להיות הכי בטוח. קולות המשפחה, שלה עם בנה ובעלה, התחלפו בקול של ירי, שהפך לשגרה בחיי היום-יום ביישובים הערביים. אם הרצח של ביאן אחמד נסאר עבאס לא מוביל לטלטול של כל הפירמידה שאמורה לשמור על הביטחון האישי בישראל, אז ברור שהמדינה הזאת בקריסה.
מדברים כל הזמן על משילות. בן גביר לא מפסיק לדבר על חסימת צירים במרכז הארץ ומדיח כנראה ניצבים במשטרה בגלל העניין הזה. אבל מאות ערבים שנרצחו תוך שנים בודדות? זה לא מוביל לשום חשבון נפש. אין ועדת חירום, ועדת בדיקה, אף אחד לא מתייצב כדי לדרוש תשובות על התנהלות המדינה ומערכת אכיפת החוק, כמו גם על מעשי השלטון המקומי וההנהגה המקומית.
למה עדיין ישנם חצי מיליון כלי נשק לא חוקיים ביישובים הערביים? למה בעצם העבירה על החזקת נשק קטלני אינה נחשבת כפגיעה בביטחון המדינה? מי אמור לשמור על הנשים, הילדים, המבוגרים והגברים - כולם אזרחים שומרי חוק, אם המדינה לא טורחת לפעול כדי לחסל את תופעת הנשק הלא חוקי? ביישובים הערביים הכדורים שורקים באופן שגרתי, ולא רק ככדורים תועים. במדינה מתוקנת, המציאות הזאת הייתה מרעידה את האדמה מתחת לרגלי כולנו.
נשאלתי עם פרסום שמה המלא של הנרצחת, אם היא קרובת משפחה שלי. הפעם נאלצתי להגיד שכן - זה הגיע גם אליי. ביאן, עם השם נסאר, היא מהמשפחה המורחבת. אתמול פגשתי את אביה אחמד, את הדודים ואת קרובי משפחתי ממשפחת נסאר בטורעאן. משפחתה היא הכי שקטה ושוחרת שלום שיש בעולם. עמדתי שבור, חסר אונים, מול אבא אוהב שהתלבט בין לדבר למצלמה לבין לשמור את מה שנשאר מכוחותיו כדי לעזור לאשתו ומשפחתו. בסוף הוא הסתפק בלהגיד לי: "את הכוחות שלי אשמור כדי להתמודד עם האסון שפקד אותנו משום מקום, כדי להבין. אולי".
אפשר באמת להבין? אני מסקר 22 שנים את מה שקורה בחברה הערבית, אבל המבט הזה של אחמד שבר אותי. התרסקתי. זה המקום גם לבקש מאחמד סליחה - גם כעיתונאי. גם אנחנו בתקשורת לא שמרנו מספיק על ביאן והאחרים. גם אנחנו צריכים לקחת אחריות.
31 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה, דווקא בשנה בה המשרד לביטחון הפנים הפך למשרד ל"ביטחון לאומי". השם החדש אולי גדול ומפוצץ יותר, אבל וודאי לא עומד בציפיות. על הרצח של ביאן, על המציאות הזאת, על הכישלון - מישהו חייב לקחת אחריות.