המצרכים לתבערה הרבתי כבר כאן. טרור פלסטיני שהרים את ראשו וגובה מספר קורבנות חסר תקדים בישראל בשנים האחרונות (13 מאז תחילת השנה), כוחות ביטחון שפועלים בלב הערים מחוללות הטרור - קסבאות כמו מחנות פליטים, בדיוק כמו ב"חומת מגן", מספרי הרוגים בצד הפלסטיני שמזכירים את האינתיפאדה השנייה (63 איש מאז תחילת השנה), ייאוש בקרב צעירים פלסטינים רבים לצד הנכונות להילחם, להרוג ולהילחם, חודש רמדאן שמתקרב בצעדי ענק ומוסיף את הסנטימנט הדתי מעל הכול. כעת, נוסף מצרך שבמערכת הביטחון הציגו בכל סקירה ביטחונית בתקופה האחרונה, כזה שעלול להיות שובר שוויון - נקמת המתנחלים.
התמונות מאמש לא הותירו מקום לספק: מדינת ישראל מאבדת את השליטה על אזרחיה בחלק הזה של הארץ. זה נראה כמו פוגרום - כפר פלסטיני שלפחות חלקו הצפוני הפך למדורה גדולה, מאות ישראלים שטופי תאוות נקם שמעלים באש מבנים, בתים, מכוניות, מבלי שכוחות הצבא ששם מסוגלים לעצור אותם ועסוקים בעיקר בלחלץ משפחות פלסטיניות מבתיהם שעולים באש. "נערים מבולבלים", כינו אותם חלק מראשי המתנחלים. אבל מי שהיה בחווארה מתאר תמונה של טרור יהודי, לא פחות.
הכתובת לא הייתה על קיר אחד: היא מרוססת על פני קירותיהם של בורין וחווארה כבר שנים ארוכות. מעניין לא פחות הוא תהליך הקבלה של מה שכונה בעבר בזעזוע "תג מחיר". אני זוכר כי ליווינו את פעולות הנקם הראשונות: פה רעולי פנים שמותרים חותם בדמות כתובת גרפיטי, שם ניקוב צמיגים המוני. זה פתח מהדורות, זה זעזע את אמות הסיפים שלנו כחברה. יהודים ישראלים שלוקחים את החוק לידיים, נוקמים בחפים מפשע, שורפים, פוגעים, במקרים נדירים גם הורגים - היה רעיון שרבים לא יכלו לסבול. כוחות הביטחון הבטיחו לפעול, אבל הפגינו רק נרפות והיעדר נחישות. כמו דברים רבים בישראל - תגי המחיר עברו נרמול - ישראל עברה עליהם לסדר היום.
אלא שבמזרח התיכון אין חלל ריק. אמש (ראשון) צפו מיליוני פלסטינים בשידורים חיים בתושבי חווארה שזועקים לעזרה בפייסבוק לייב, ברשתות החברתיות - מותקפים, חלקם ממש בוכים בזמן שמצלמים את בתיהם שעולים באש. התארגנויות מקומיות נולדו, קריאות לצאת בשעה 23:00 לכל קווי המגע עם ישראל - בגדה, כמו בעזה, כדי להקל על אחיהם הנצורים.
בעזה יצאו רבים להפגין במרכזי הערים ומיעוטם המשיך סמוך לגדר, כך גם במרכזי הערים הפלסטיניות בגדה. תחושת חירום שלפיה צה"ל והמשטרה הפקירו את התושבים הפלסטינים לנקמה. מדי פעם צצו עדויות לנקמות במקומות נוספים, מרביתם באזור שכם. מסגדי שכם קראו לעזרת גוב האריות, לחמושי בלאטה, לכל מי שמחזיק בנשק - לצאת ולסייע לנצורים. היכן הייתה הרשות הפלסטינית, אם תהיתם? מנגנוני הביטחון שלה הוזעקו לקבר יוסף והדפו, גם בכוח, מאות פלסטינים שניסו לחתור לשם כדי להעלות באש את המתחם.
כמה שעות קודם לכן הרשות הפלסטינית וישראל עוד ישבו ודיברו בעקבה. כדי להלבין את המפגש נתנו לו את הטייטל של "מפגש ביטחוני". אחרי שנים, סוף סוף ישבו ישראלים ופלסטינים ודיברו. המשותף לשניהם היה הלחץ האמריקני. הם כמעט נדחפו לשם בכוח, כדי לנסות ולוודא שהעניינים לא ייצאו משליטה לקראת הרמדאן הקרב. אבל אווירה חגיגית לא הייתה שם, אלא עייפות מפוכחת של מי שמבינים עד כמה הכול שברירי. ואכן, באותה השעה ממש אירע הפיגוע הקשה שבו נרצחו האחים הלל ויגל. זה פיגוע שהזכיר שכל מחבל, מחווארה ועד מזרח ירושלים, יכול לטרוף את הקלפים.
נתניהו הבטיח ביטחון אישי. ממשלתו חזרה לשלטון על הטיקט של החזרת המשילות והמלחמה בטרור. אלא שתחילתה של 2023 מבשרת, גם בחזית הזו, בדיוק את ההפך: הסלמה מסוכנת ומדרון שנראה חלקלק מאי-פעם.