דחיית חוק הגיוס היא רק הטריגר למתקפה של השר מאיר פרוש על נתניהו, אבל התסכול במפלגות החרדיות עמוק יותר: רף הציפיות שנתניהו והח"כים החרדים בנו במשך שנה וחצי בקרב הציבור, ולא פחות חשוב אצל האדמו"רים עצמם, הוא כמעט בלתי אפשרי. זה בלט כבר בבולמוס שאחז בהם בהסכמים הקואליציוניים: כל חצר או תת-קבוצה במגזר הערימה דרישות ובקשות, בלי להבחין בין עיקר וטפל, בלי לסנן ובלי להתנצל, וציפתה שהכול יתגשם.
החרדים הלכו אחרי נתניהו במדבר בשביל ממשלת החלומות הזאת - ימין "על מלא", עם רוב ברור, ללא גורם מרסן. זו הייתה אמורה להיות הממשלה שקובעת את הרף העליון - מה שלא ישיגו בממשלה הזאת החרדים כבר לא ישיגו אף פעם. כך, כגודל הציפיות כך גם גודל התסכול החרדי. פתאום מתברר שדווקא בממשלת ימין-חרדים "על מלא", זו שלמענה נצמדו לנתניהו במשך 5 מערכות בחירות, גיבו את הפרת ההסכם עם גנץ וסבלו באופוזיציה - אי אפשר להעביר כלום.
המציאות בממשלה הנוכחית לא פשוטה לנציגים החרדים בקואליציה. הם נדרשים להכיל חילולי שבת, שבעבר היו עילה למשבר קואליציוני. הם גונזים כל חקיקה דתית כדי לא לתדלק את המחאה נגד הממשלה. התקציבים שהובטחו להם בהסכמים כבר נחתכים במהלך הביצוע, והכי גרוע מבחינתם: במקום שהרפורמה תסדיר אחת ולתמיד את נושא הגיוס, היא זו שמונעת מהם את הפתרון. פתאום נשמעת בקול רם השאלה - מי פה משתמש במי?
החרדים, כמעט תמיד, ברגע האמת, היו השחקן הפוליטי הכי פרגמטי. עם זאת, העולם החרדי, בבסיסו, נותן יתרון לקצוות. בעולם הזה יד המחמיר היא על העליונה, ובטח בעידן בו אין סמכות מוסכמת אחת ואיש לא רוצה להיתפס כפשרן. לכן, מספיק אדמו"ר בכיר אחד שיתעקש כדי לגרור את מועצת גדולי התורה כולה למשבר. העובדה שדווקא האדמו"ר מבעלז, שנחשב למתון, מערים כעת קשיים בנושא חוק הגיוס היא נורת אזהרה בוהקת לממשלה.
התרגום הפוליטי של התסכול הנוכחי לא יהיה מיידי, כי לחרדים אין אלטרנטיבה. עם זאת, התסכול והאכזבה יחדדו בטווח הארוך שאלה פוליטית מעניינת: האם החרדים מלאי הציפיות הפכו לשותף בלתי אפשרי לריצוי, או אולי, כשם שדווקא השמאל יכול לעשות מלחמה והימין הסכמי שלום, כך נתניהו הפך לשותף שלא יכול לבצע את מה שבממשלה עם הצד השני היה עובר בשקט?
