סיפור עליית יהודי אתיופיה הוא אחד הסיפורים מעוררי ההשראה שהיו פה. משפחות שלמות חולמות להגיע לירוסלם, לירושלים, ויום אחד, או יותר נכון בלילה אחד, החלום הזה קורם עור וגידים והוא מתחיל להתגשם.
ההורים שלי עשו את המסע הקשה הזה פעמיים. כן, ככה ממש, פעמיים. יחד עם האחים שלי ובני משפחה הם יצאו לכיוון סודאן, זאת הייתה הדרך היחידה שבה אפשר היה להגיע לירושלים. הם חצו מדבריות, סחבו מטלטלין, בלי אוכל ועם מעט מאוד מים כשפחד גדול משתק אותם, ואז הנורא מכל קרה - חבורת שודדים עם נשקים שלופים בידיהם הורתה להם לעצור. הם תיחקרו ושאלו לאן פניהם, וכשהם הבינו שהם לא יקבלו תשובות, הם בזזו אותם, היכו אותם בעוצמה וציוו עליהם להתפשט כדי לראות אם מישהו מהם החביא זהב בין בגדיו.
אימא שלי סיפרה שהיא נבהלה מאוד. היא מיד הוציאה מתוך השמלה הלבנה שלה את הזהב שהיא החביאה, זהב שהיה אמור לשמש את משפחתי כדי לשחד את החיילים בסודאן. אותם שודדים שלחו אותם חזרה לכפר באתיופיה, תוך איום שאם יתפסו שוב הם ייהרגו. זה נס גדול שהמשפחה שלי נשארה בחיים ולא נרצחה, השגחה עליונה מדהימה. אבל אתם חושבים שאבא שלי ויתר? הכי לא. אחרי כמה חודשים הוא לקח שוב את אימא שלי ואחיי, ויחד עם עוד בני משפחה הם עזבו את הבית שוב לכיוון סודאן הארורה. שם, בסודאן, המראות היו הקשים, צרחות של נשים וגברים שמאבדים מדי יום את בני משפחתם. נשים, גברים, ילדים וזקנים שלא זכו לקבורה ראויה ומתו כשפניהם לציון.
רעב, חולי, גופות שנערמות זה על זה, ואי אפשר לעשות דבר. לא לבכות, לא להתאבל, רק לשתוק שתיקה רועמת ולקוות שזה יסתיים מהר ושמישהו יציל אותם משם.
זכרו, אך המשיכו בחיים
אני לא בטוחה אם מישהו היום מסוגל לדמיין או לעשות מה שיהודי אתיופיה עשו - ללכת לארץ אויב, להתחפש לפליט, לשקר ולפחד בכל יום שמא תיתפס ותיהרג, ובמקרה של הוריי, לעשות את זה פעמיים. ועדיין הם בחרו בדרך הזאת חרף הסכנות הגדולות ועל אף הידיעה שהם לא ישרדו. מדי פעם, כשרציתי לשמוע אם תשובתם השתנה, הייתי שואלת אותם: "אבא, אימא, הייתם עושים את המסע הזה שוב?". בלי בכלל לחשוב או לתהות, התשובה הייתה מיד - "כן, בטח. ארץ ישראל נקנתה בייסורים. ככה זה".
כמה מאחיי של אימי איבדו את ילדיהם, זה היה קשה להכלה ועדיין הם בחרו להמשיך בחיים תוך זיכרון עמוק של ילדים שאינם עוד.
דוד שלי, אח של אמא שלי, אדהנני יהייס ז"ל, היה אסיר ציון שהציל רבים מידי האויב, הוא הציל אנשים אבל לא הצליח להציל את ילדיו - אתם מבינים כמה טרגדיה וצער עמוק טמונים בלבבות האנשים.
כשהם הגיעו לפה הם לא דיברו, הם לא סיפרו והזיכרון הפך לזיכרון עבר. רק בשנים האחרונות, כשגדלתי קצת, הוריי סיפרו לי על האבידות הגדולות בתוך המשפחה. לא הכרתי, לא ידעתי, לא הבנתי מה הם חוו. לא הבנתי אלו טראומות וצלקות הם סוחבים איתם ושהם לא מדברים כי הם לא רוצים שנזכור את המסע הזה כחוויה קשה ורעה, אז הם פשוט שתקו וסיפרו רק על ציון, ירושלים היפה, ארץ זבת חלב ודבש.
אז בשמכם, אני רוצה שתדעו אני גאה להיות חלק מהסיפור שלכם, סיפור של תעוזה ופטריוטיות. אני גאה לספר את הסיפור שלכם ואני אמשיך לספר אותו גם לילדיי ולכל החברה כולה.
היום מציינים את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנפלו בדרכם לארץ ישראל. 4,000 איש ואישה, ילדים וזקנים שבזכותם אנחנו כאן, שבזכותם כולנו הגשמנו חלום אבות, לשוב לאדמת ישראל בארץ ישראל.