נו, אז כמה אנשים הגיעו לריקוד הדגלים השנה? ואיפה עבר המצעד הפעם? וכמה חיילים אבטחו אותו? ואילו סרטונים של נערים משולהבים יצאו ממנו? רבותיי, כך נראה יום ירושלים בשנים האחרונות בישראל. מלבד יום העצמאות, אנחנו מדברים על החג האזרחי-ישראלי היחיד שמעמיד במרכזו שמחה וחוגג אירוע היסטורי שזכינו לחזות בו כשהוא קורה.
לפני 56 שנה שוחררה העיר העתיקה על ידי שמאלנים וימנים, חילונים גמורים ודתיים, ישראלים מכל הגוונים ששפכו שם דם, יזע ודמעות כדי שנוכל להשלים את מהלך הקמת המדינה וחזון הדורות. אז איך קורה שהיום רק בני הציונות הדתית חוגגים את היום הזה? למה החרדים עדיין לא התחברו והחילונים ממשיכים להתנתק?
כשנעמי שמר כתבה את "ירושלים של זהב" חודש לפני מלחמת ששת הימים. היה נדמה שכל העם שר עם שולי נתן. קצת יותר מיובל שנים אחר כך, והקונצנזוס הישראלי הגדול ביותר הולך ונשחק, עד שהוא מגיע לעיסוק אחד ויחיד, מצומצם וקטנוני, פוליטי ופופוליסטי, באירוע המוני בודד בשטח של כמה מאות מטרים - "מצעד הדגלים". בכל שנה אני רואה את הדברים, ובכל שנה חושב לעצמי איך הגענו למצב שהיום החשוב הזה עוד רק עוד זירה של הקרעים והמחלוקות בעם ישראל.
כאדם שנולד כשהעיר העתיקה והכותל עוד היו תחת שלטון ירדני, כילד שהתלהב מהניצחון הגדול ביוני 1967, ריקוד הדגלים מרגש אותי בכל שנה. יתרה מזאת, ישנה חשיבות מכרעת שיהודים יוכלו להסתובב חופשי בשער שכם, ובכל אזור העיר העתיקה שנמצאת בריבונותנו המלאה. הרי אם לא יכולנו להגיע לכותל המערבי (טוב שעוד נשאר קונצנזוס אחד שעל חשיבותו אף יהודי לא יריב), אז העיר לא הייתה משוחררת ולא מחוברת, לא מאוחדת ולא שלנו. ועם כל זה, אולי הגיע הזמן לחשוב גם על דברים אחרים שיעמידו את ירושלים על ראש שמחתנו בכ"ח אייר. הרי לא יכול להיות שעיר שתיכף מגיעה למיליון תושבים, שמתפרסת על פני מאה עשרים אלף דונם, שמתפארת באלפי שנות היסטוריה ובעשרות שנים של חדשנות ותנופה - תציג לראווה ביום חגה רק אותן תמונות באותו מקום.
ירושלים תמיד תמשוך תיירים ועולי רגל וצליינים וחובבי היסטוריה. אז נכון, כל הדרכים מובילות לכותל, אבל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שנבחר משה ליאון לראשות העיר המסובכת בעולם, התפתחו בעיר אינספור מסלולים וסיורים: זה קורה בשכונות ובשווקים, בהפתעות החדשות שצצות חדשות לבקרים ברחבי הבירה ובאתרים שנותרו קפואים בזמן. זו ירושלים של מדינת ישראל וזו המהות שלה – השילוב של חדש וישן, הערבוב בין המסורות, המרקם בין תרבויות ואנשים שונים.
תארו לכם את יום ירושלים שמוקדש בכל שנה לשכונה אחרת – מציג אותה גם לישראלים שלא ממש מכירים את הבירה שלנו מלבד הכותל ואצטדיון טדי, הופך את העיר כולה לחגיגית. ירושלים שלנו היא גם רמות וגילה, היא גם בית ישראל ובית וגן. ירושלים היא תרבות, השכלה, ספורט ואמונה.
ברור שריקוד הדגלים הוא קודם כל הפגנה. הפגנת נוכחות יהודית, אירוע שמיועד לא רק למשתתפים בו אלא גם (ועבור חלק מהאנשים גם בעיקר) עבור אלו שצופים בו. גם לא מפתיעה העובדה שהוא קיבל עם השנים צביון דתי-לאומי, אבל דווקא היום אנחנו חייבים לבדוק את עצמנו ולנסות להבין האם יום כזה יכול להיחגג במעמד צד אחד בלבד. האם אי אפשר למצוא דרך שבה כל עם ישראל יוכל לציין את העובדה שדווקא הוא זכה להיות בנקודה ההיסטורית הדרמטית שבה ירושלים שוב יהודית?
בוודאי שקיימת דרך כזו. היא פשוט מצריכה שינוי, ומחשבה, ואומץ. אי אפשר להמשיך בכל שנה עם אותם דברים ואז להתאכזב שנותרנו לבד ביום הזה. יש לנו בממשלה משרד מיוחד לענייני ירושלים, יש מערכת שלמה שיכולה להפיק ולארגן פסטיבל חדש שיביא אנשים לעיר הנפלאה הזו, ויאחד לרגע את העם שלנו סביב ערכי הליבה שלו. כשזה יקרה, אז גם ילדי הגנים ילמדו שירים חדשים על ירושלים, וילדי בית הספר מרעננה ועין חרוד יבואו בעצמם לרקוד ברחובות העיר שחוברה לה יחדיו, ולהורים שלהם יהיה ברור מה אנחנו חוגגים כאן.