כל המדינה התרגשה מההעפלה ההיסטורית של הנבחרת הצעירה לרבע גמר המונדיאליטו. המדינה רעדה ולא מקולות מלחמה ולא מירי, שלאחרונה שומעים באופן יומי בכל פינת רחוב. זו התרגשות מעורבת של יהודים וכן, גם של ערבים. כולם שמחו בשמחתו של שחקן צעיר שגדל בחיפה. כמוהו ישנם אלפי צעירים שמחפשים את החלום ושואפים להצליח בספורט, בכדורגל, בהנדסה, ברפואה, במשפטים ובהייטק. בכל תחומי החיים, הם מחפשים תקווה לחיי הצלחה.
כובש השער המכריע היה ענאן ח'לאילי. הפירוש של ענאן בערבית הוא דומה לעברית - כולם מרגישים בעננים. כחובב ספורט וכדורגל נשארתי ער עד שעה מאוחרת, נמנמתי וקמתי מקולות צעקות השמחה. כמו עשרות אלפים נוספים שצפו, זהו רגע חשוב לחברה הערבית שמחפשת בנרות נקודת אור, סוף לעלטה בקצה המנהרה.
ההתרגשות הורגשה בכל בית ובית בכפרים הערביים. ענאן ח'לאילי הוא בנו של השוער האגדי בליגות הנמוכות מג'די ח'לאילי (כיום מאמן כושר שהקפיד לחנך את ילדיו לספורט ולאהבת המקום בו נולדו). לנצר ח'ליאלי בחיפה ובסכנין יש המון שחקני כדורגל ומאמנים, וענאן הוא חלק מההצלחה הזאת.
97 זה לא מספר נרצחים, זו תקווה
בדקה 97, ענאן, עם כל רמח איבריו ובעיקר עם הלב והנשמה הבקיע את השער המכריע, השער החשוב בקריירה של כל שחקן צעיר. לאחרונה בעיקר מדווחים בתקשורת הארצית והמקומית על מספר הנרצחים בחברה הערבית (85 מתחילת השנה) בצל הרשלנות של המדינה ומשטרת ישראל שנכשלת בטיפול בפשיעה. זהו כישלון גם של המדינה ומוסדותיה שנכשלו בלהשקיע בחברה הערבית ולטפח דור צעיר שיהיה גאה בהיותו חלק מהנוף הכללי של המדינה הזאת בכל תחומי החיים.
97 זה תפנית - מהתהום, תחושת האכזבה העמוקה והתבוסתנות שרווחת בחברה הערבית, האווירה קיבלה מפנה כשהשדר צעק נכון, בלי טעויות, את שמו של מבקיע השער: "ענאאאאן ח'לאילי".
כדורגל זה תקווה
בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים ערבים משתלבים בטופ של הכדורגל הישראלי. רואים זאת במכבי חיפה ומרגישים את זה גם בדרום הרחוק בהפועל באר שבע. זה הכי מורגש בסכנין ולאחרונה גם בבני בריינה, שתוך כמה שנים עלתה מליגה נמוכה לליגה הראשונה ואף שרדה בה.
לריינה, מבכירות הקבוצות בחברה הערבית, עדיין אין איצטדיון. זה הזמן להשקיע בלבנות מתקני ספורט בכל היישובים הערביים. צריך לטפח דור שרוצה לבנות, להבקיע, לכבוש שערים מכריעים ולגנוב את ההצגה. לאחרונה כתבנו כאן ב-N12 על הצלחת הצעירות הערביות בטניס וההשקעה הכבירה של כל המשפחות. כל הורה בעולם רוצה את הצלחת ילדיו, אבל כדי להצליח צריך חינוך נכון בבתי ובבתי הספר. כאן נמצאת תפקידה של המדינה להשקיע הון תועפות בחברה הערבית.
תקציב המדינה שאושר לאחרונה הוא אנטי-תזה לרצון האמיתי של יותר משני מיליון אזרחים ערבים במדינת ישראל להצליח ולהשתלב בכל תחומי החיים. קחו דוגמה: אלפי סטודנטים ערבים הצליחו בבחינה האחרונה של משרד הבריאות והפכו לרופאים. אבל ביישובים הערביים אין תשתיות ראויות של קופות חולים, ואין אפילו בית חולים בנצרת, רהט או סכנין.
100 אלף במקום מיליון
בעוד כמה חודשים תיכנס המדינה לבחירות לשלטון המקומי, וכאן זה הזמן והבמה לפנות לכל נבחרי הציבור - תשקיעו בדור הצעיר. תשקיעו בספורט, בחינוך, תבנו מתקנים ותעוררו תקווה. לא רק חורבן והרס, שנובע גם מהשתוללות הפשיעה. השארת השליטה הבלעדית על ניהול העניינים בידי ארגוני פשיעה אכזריים היא הפקרת האוכלוסייה הערבית.
נכון, תפקידו של האזח לחנך את ילדיו, אבל המדינה חייבת להתעורר על עצמה. במקום להשקיע מיליון שקל כדי לטפל בפשיעה, תשקיעו עכשיו מאה אלף שקלים בצעירים שכן רוצים להצליח. כדאי למקד את ההשקעה בתחומי החיים, ולא רק בטיפול בפשיעה. תאמינו לי, תוך חודשים נראה תוצאות.
אני נרגש לכתוב טור כזה, יותר מכל השאר בעבר. אני שמח לכתוב על תקווה, הצלחה, על רצון לשיתוף פעולה. אני שמח לכתוב על חיפה, שמייצרת ומייצאת לעולם, בשם ישראל, סיפורי הצלחה. כמו כולנו הבוקר, גם אני עם הרגשה בענאאאאאאאן.