כשפותחים את היום עם שרה שמשווה בין הרמטכ"ל לצבא של שכירי חרב, אין שום סיבה להתפלא על כך שמסיימים אותו עם מופע חצוף של נערים שמתנפלים על מח"ט בקריאות "רוצח" ו"בוגד". מי שלא פיטר את אורית סטרוק שעה אחרי דברי הבלע שלה, מוטב שלא יגנה את אותם קיצוניים. אי אפשר יותר להסתפק בהתנצלות ובהתנערות. נתניהו כבר פיטר שר ביטחון על הרבה פחות מזה. יש שורה של מסרים כפולים מהדרג הפוליטי הכי בכיר במדינת ישראל, ובשטח יש מי שמבין את זה.
ממשלת הימין מלא-מלא-דיבורים כשלה עם שלושה סימני קריאה במשימות הכי קריטיות שבגינן נבחרה. הכבישים ביו"ש הפכו למלכודת מוות יומיומית. פיגועי אבנים הפכו לשגרה שלווה ביחס לכמות הקליעים שנורו על ציר 60. המציאות הזו היא בלתי נסבלת. השגרה ביו"ש הפכה לסיוט. אנשים לא יכולים לצאת מהבית לעבודה ולהשאיר בצחוק, ספק ברצינות, הודעה קולית עם צוואה לבני הזוג כי הם לא יודעים אם יחזרו הביתה או לא. נתקלתי בכמה כאלה לאחרונה. אין ממשלה שיש לה פטור מלתת לאנשים ביטחון. אין בסיסי מזה, נקודה.
ובכל הצניעות נאמר שלאף אחד אין פתרונות קסם. להפיל מצב ביטחוני על קיומה של ממשלה כזו או אחרת, על זו כמו גם על הקודמת, זו דמגוגיה שלא מחזיקה מים. אבל להפיל הכול על הצבא זו כבר חוצפה שאסור לחיות איתה עוד רגע אחד. יכול להיות שהצבא מנסה להוביל קו מסוים, יכול להיות שהפיקוד הבכיר והפיקוד בשטח, אולי בצדק ואולי לא, חושב שצעדים דרסטיים מדי מול הפלסטינים עלולים ליצור את האימפקט ההפוך. זה לגיטימי - יש מקום לביקורת ולשיח על הפעולות המבצעיות. הדיון צריך להיות תחום לפורומים הביטחוניים הרלוונטיים ורק שם. גם הרמטכ"ל הוא חייל, גם החייל מספר אחת מקבל פקודות מדרג מדיני. יתכבדו נבחרי הציבור, ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט להורות לצבא על דירקטיבה חדשה אם הם חושבים שהמדיניות לא מספקת את הסחורה.
אבל כשהשר בן גביר מגיע לזירת הפיגוע ושוכח שהוא כבר לא מפגין מול עומר בר לב. כשהוא קורא "רוצו אל הגבעות", מה בן גביר אומר בעצם? יש חוק ואתם פטורים ממנו. הממשלה יכולה להורות אתמול על הסדרת אביתר. בדיקת הסקר הסתיימה, יש כמה דונמים שאינם בבעלות פלסטינית. אבל נתניהו לא רוצה להכניס עוד אצבע בעין לאמריקנים, אז שרי הימין מאותתים שלקבוע עובדות בשטח זו הדרך. לא חברים - תהיו מספיק אמיצים בשביל להגיד שזו המדיניות של הממשלה. אל תתחבאו מאחורי נערי גבעות. הם לא קבלני ביצוע של הפחדנות המדינית שלכם.
אבל זה לא רק בן גביר והנהגת הימין. אתמול נקבע שיא נוסף כששרה בממשלה זעמה על גינוי של ראשי מערכת הביטחון ואזהרה מפני פעילי הימין הקיצוני. אז למה אנחנו מצפים מהנערים עצמם? גירושו של מח"ט בנימין, אל"ם אליאב אלבז, מניחום האבלים בבית משפחתו של הראל מסעוד ז"ל ביד בנימין, הוא רגע שאסור לעבור עליו לסדר היום. זה רגע שמצטרף לאירועים חוזרים ונשנים של ניקוב צמיגים של קצינים שמגיעים לסיורים ביישובים. יש חבורה מבולבלת שמזמן הייתה צריכה להיות מחוץ לגדר, אבל הם זוכים לאוזן קשבת והכלה, וסיסמאות של פוליטיקאים שקוראים "להבין את התסכול".
לאל"ם אלבז אין יום ואין לילה. הוא לא מגדל את ילדיו, הוא לא חוזר הביתה בסוף יום לאשתו. את השנים החשובות בחייו הוא מקדיש לביטחונם של התושבים. הנהגת הימין וההתיישבות לא יכולה להגיד "אנחנו אוהבים את החיילים ומחבקים את הקצינים", וביד השנייה ללטף את אותו קומץ אלים.