המושג "עילת הסבירות" היה זר לחלוטין למרבית אזרחי ישראל עד לפני רגע. ובכלל, רבות מהסוגיות המשפטיות שעומדות בלב הסערה הציבורית שמסרבת לגווע כבר חצי שנה, היו הנושא האחרון שהיינו מאמינים לפני עשור שיגלגל אותנו לאן שהגענו. לכן מאוד קשה לי להשתמש באירוע הזה כקולב לכל הרעל שנשפך פה בחודשים האחרונים. החקיקה המשפטית היא סוגיה מהותית וכבדת משקל, שלא ישתמע לרגע אחרת, אבל היא רק חומר הניגוד שהחברה הישראלית שתתה בצימאון ובאמת חשפה את כל תחלואיה מבפנים.
הפערים, הכאבים, העוולות ארוכות השנים, הזרות והחרדות של איש מרעהו, כאילו כל השדים יצאו מהארון בשריקה אחת. התרחישים של המשך החקיקה והפרשנויות הפוליטיות כבודם במקומו מונח, אבל בנקודת הזמן הזו אולי כדאי להסיט את הדיון מהם, מהפוליטיקאים ומהפוליטיקה, אלינו, העם.
החברה שלנו היא בגד מלא טלאים, עסקנים ופוליטיקאים חסרי אחריות שהיו אמורים להיות מי שתופרים בחוטים עדינים את החתיכות והאריגים השונים שבקושי רב יכולים להתחבר, בחרו לפרום ולהגדיל כל פתח, כל חור לקרע. כל צד משך לכיוונו בפראות ואגרסיביות, במילים ששמורות לאויבים, וכך הגענו לרגע שבו גילינו שלא רק המלך הוא עירום. גם אנחנו.
הדיון היה ונותר סביב השאלה אם אנחנו יכולים, רוצים ומוכנים לחיות ולשלם את המחיר של חיים לצד אנשים שבאמת אין קשר אמיתי בין אורחות החיים שלהם. בלי סיפורים. בלי לרדד מחלוקות. דווקא מתוך הבנה שהפערים גדלים, האם מבינים שוויתור הוא אידיאל ולא פשרה מפא"יניקית? ובעיקר, האם אנחנו מפנימים בשעה טובה אחרי 75 שנה שאף אחד לא הולך מפה לשום מקום? וזה רק ילך וייעשה צפוף יותר.
חברה בריאה בנויה בראש ובראשונה על אמון. שמעתי מד"ר יואב הלר, יו"ר הרבעון הרביעי, פירוק יפה למושג הזה: 1. ייחוס כוונות טובות; 2. נכונות להיות פגיע. בשעת כתיבת שורות אלו יש לנו מחסור חמור בשני הסעיפים. קשה לגייס אופטימיות בימים אלו. אין לאיש אמון ברעהו. תחושת הזרות והעוינות הגיעה כאן לריכוזים רעילים שכמותם לא חווינו. נכנסנו יחד למאיץ חלקיקים של פחד וחשדנות. יידרש הרבה מאוד זמן לתקן, אם בכלל, את מה שקרה כאן ועוד ימשיך לקרות בחודשים הבאים. אבל זה אולי רגע שבו אנחנו צריכים לקבל את הפיקוד לידינו.
בעוד יומיים יירד הערב ואיתו ניכנס ליום הטראומטי בלוח השנה היהודי, הקלישאות מתבקשות עד כאב אבל אולי דווקא התזמון יזכיר לנו שזה מחיר ההתבצרות איש איש בעמדותיו. הרב דוד סתיו אמר לי השבוע משפט שאני מנסה להתעודד בו: "אחרי ט' באב, מגיע ט"ו באב". במרחק של ימים מהיום שהוא סמל לשבר הנורא שחווה העם היהודי, מגיע היום שעליו נאמר "לא היו ימים טובים יותר לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים". הפוליטיקאים יתחלפו, אנחנו נישאר כאן הרבה אחריהם, השאלה רק איך. ואולי זה דווקא הרגע שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו.