לא יודע מי הכניס לחיינו את המושג "משילות", אבל אם הוא היה מקבל תמלוגים על כל שימוש שנעשה בו, כולנו היינו מבקשים ממנו היום הלוואות. כמו "הדתה", "דיפ-סטייט" ו"הנדסת תודעה", גם משילות הייתה מילה שכמעט ולא השתמשו בה עד לפני כמה שנים. היום אי אפשר למצוא ויכוח פוליטי אחד שבו "משילות" לא נשלפת מאחד הצדדים כדרישה או הוכחה שהימין או השמאל אשמים במשהו.

אבל מה היא אותה משילות שכולם מדברים עליה? מהו אותו פתרון קסם שיגרום לכל הדברים להסתדר וכל הבעיות להיעלם (או לפחות לקטון), ולכל הרעות החולות של מדינת ישראל לחלוף? את זה כבר קשה לומר.

מותקפים מכל עבר

אז בואו ניקח יום אחד במדינה שלנו, וננסה להבין עם מה אנחנו האזרחים צריכים להתמודד: נניח שאני יוצא בבוקר מבאר שבע ונוסע לבקר חברים בעתניאל שבדרום הר חברון. מה הסיכוי שלי להיות עד או אפילו קורבן לפעילות פח"ע - החל מזריקת אבנים ועד לבקבוקי תבערה וירי חי? הרבה יותר מדי גבוה. מסע בכביש 60 הפך בחודשים האחרונים לרולטה, ומזכיר את הימים השחורים של האינתיפאדה השנייה.

סיימתי את עיסוקיי ונסעתי לעבודה בתל אביב - בכלל לא בטוח שאוכל להגיע למחוז חפצי. אומרים שפועלת שם רכבת קלה נפלאה, אבל עד התחנה אני עוד צריך לעבור בנתיבי איילון. דיון בעילת הסבירות? כינוס הוועדה לבחירת שופטים? מחאה על התנהגות המשטרה באירוע של תאונת דרכים טרגית? זעם על חלוקה לא הוגנת של תקציב המדינה? כל דבר כזה הוא עילה לחסום את הכביש הכי מרכזי במדינה. זה קורה ללא הודעה מוקדמת, פשוט באמצע החיים עשרות אלפי אנשים עוצרים. צריכים להגיע לעבודה/בית חולים/סרט/ביקור משפחתי? תמתינו בבקשה, המשטרה כרגע במשא ומתן מול אזרחים שהחליטו שלא מתאים להם שתעברו כרגע. לא ברור איך עבירה כל כך ברורה על החוק הפכה כאן לריטואל.

משם אני ממשיך צפונה על כביש 6 - בלי פקקים, נוף פתוח, "הכי רגוע שיש" היה פעם הסלוגן של הכביש הזה. ובכן, הכי רגוע עד לרגע בו מכוניות עוקפות אותי ב-180 קמ"ש (וצפונה) ומתחילות לבצע סלאלום כאילו היינו על מסלול הגראנד-פרי במונאקו. פחד מוות. וכן, זה קורה שם על בסיס קבוע. אם בהמשך הדרך ארצה לעצור באחד הכפרים הערביים, אני כבר יודע שזו הזדמנות מצוינת להיקלע לאירוע ירי. אנחנו כבר מכירים את הסרטונים המזעזעים הללו - לעיני עוברי אורח, באור יום, במקומות הומים. חיסולים שמזכירים סדרות פשע ממקומות רחוקים.

משילות היא גם לאכוף עבירה קלה כחמורה

זו המציאות שלנו, ואל לנו להתבלבל: הכול קשור להכול. למרות שמדובר בבעיות שונות ואנשים שונים, המקור שלהן הוא אחד - ישראל הופכת להיות מדינה שלא מצליחה לכפות את החוק והמדיניות שלה בשטח. אם בכביש 60 היו נעים אופנועים ורכבי משטרה וביטחון לאורך כל היום בנוכחות מאסיבית - כל זורק אבן או יורה היה יודע שהסיכוי שלו לחזור הביתה באותו רגע הופך להיות קטן מאוד, וכבר הוכח שנוכחות של כוחות הביטחון מצמצמת את האירועים הללו. אם משטרת התנועה הייתה יוצאת למבצע אכיפה אגרסיבי (בשיתוף הפרקליטות ובתי המשפט) ומחליטה "להתלבש" על ההפקרות בכביש 6 על ידי עונשים מרתיעים והורדת מכוניות מהכביש, המציאות הייתה משתנה.

אם חסימת כבישים, בניגוד להפגנות ומחאות לא אלימות, הייתה נתקלת באיסור גורף של המשטרה בכל מקום - לא היינו תוהים בכל יום אם נצליח להגיע הביתה בזמן. אם תוכנית חירום ממשלתית (הייתה כזו, כמדומני) למיגור הפשיעה במגזר הערבי הייתה מופעלת, כולל נוכחות משטרתית נרחבת בכפרים - אולי לא היינו מגיעים למספרים המחרידים הללו.

"תיאוריית החלונות השבורים" המפורסמת שאותה אימץ רודי ג'וליאני בימיו כראש עיריית ניו יורק, מדברת על כך שהזנחה של טיפול בבעיה קטנה יוצרת אווירה של הפקרות, ומביאה בסופו של דבר לכאוס. כך גם אותה משילות שכולם מדברים עליה - היא מתחילה מהדברים הבסיסיים ביותר, מהיכולת של המדינה לאכוף את החוקים שלה.

גם התחמקות מתשלום מיסים היא בעיה של משילות. גם צפצוף על נהלים היא בעיה של משילות, גם העלמת עין של פקידים היא בעיה של משילות. כשמצפים מהמשטרה לפתור את כל הבעיות שאנחנו נתקלים בהן (או מדווחים עליהן בתקשורת), צריך לזכור שהיא לא פועלת בחלל ריק. רוצים לתקן? יש לזה מחיר ויש לזה משמעויות: חייבים תקציב, חייבים תקנים וחייבים תוכניות מסודרות (אנחנו כבר לא מאמינים לכל מיני הודעות דוברות דרמטיות). רק אז אפשר יהיה לדבר על משילות, ולא רק כסיסמה מוצלחת לבחירות.