בימים האחרונים של חודש אלול, המחשבות שלי כמעט ולא הוקדשו לראש השנה. הראש נדד שוב ושוב עשרה ימים קדימה, אל יום הכיפורים הבא אלינו, עם חשש אמיתי שהשנה תתרחש כאן היסטוריה, ולא מהסוג הטוב. מי שעקב אחרי הרשתות החברתיות במוצאי תשעה באב נתקל ביותר מדי הצהרות לוחמניות של חילונים שבחרו לבלות במסעדות פתוחות, על כך ש"הפרויקט" הבא בתור הוא יום הכיפורים. "נלמד את החרדים לקח", איימו.
להיות יהודי זה לזכור ולהזכיר, לדעת את ההיסטוריה של עם ישראל ולהרגיש בכל יום חלק מאירועים שקרו לפני מאות ואלפי שנים – בין אם מדובר במעשי ניסים או באירועי חורבן. אנחנו מתאבלים על הבית שנחרב לפני אלפיים שנה, וחוגגים את השחרור מהשעבוד במצרים כאילו הדברים קרו ממש לא מזמן.
לעומת זאת, ישראל היא מדינה שיודעת לשכוח. כל כך הרבה טראומות לאומיות אנחנו סוחבים, וכל יום הוא יום זיכרון לאירוע אחר, כך שאין לנו ברירה אלא לשכוח. גלי טרור והפגזות, משברים כלכליים, מלחמות פנימיות, אלימות פוליטית – הכול אומנם נשמר בזיכרון, אבל בתור מדינה אנחנו יודעים להשכיח מעט את האפקט שלהם ולהמשיך לאירוע הבא.
יוצאת דופן בהקשר הזה היא מלחמת יום הכיפורים. נדמה שבכל שנה לא רק שהיא לא נשכחת, אלא שהיא יותר ויותר נוכחת בסדר היום הישראלי. עוד ועוד סדרות, ספרים וכתבות שחושפות עוד כמה פרטים (הפרוטוקולים האלו, שאיכשהו לא נגמרים אף פעם...) מאותם ימים דרמטיים. כל זה כמובן מתעצם השנה, כאשר מציינים חמישים שנה לאותו אירוע דרמטי, ולכבוד התאריך העגול אנחנו מוצפים במידע ופרשנויות, בהשוואות למצב היום, ואפילו בסרט קולנוע חדש ומסקרן על דמותה של גולדה מאיר – שחוזרת בגדול לדיון הציבורי אחרי שהשם שלה הפך מזוהה בעיקר עם גלידה.
כל מי שהוא חלק מהדור שלי (ואלו שקצת יותר מבוגרים) לא נזקק לשום תזכורת או ציון מיוחד של יובל שנים כדי לזכור את אוקטובר ההוא, את יום הכיפורים הנורא של תשל"ד. גם אלו מאיתנו שלא חזרו מצולקים מהקרבות זוכרים היטב האווירה הקודרת, את ההלם כאשר התבררו ממדי השכול, ואחר כך גם את הכעס כשהתבררו ממדי המחדל. הזיכרון שלנו מורכב מהמון פרטים קטנים, תמונות בזמן וקשור לנקודת התצפית של אותה תקופה. בתוך כל הפרטים האלו יש תמונה משותפת לכל ישראלי, זיכרון קולקטיבי שפשוט אי אפשר למחוק אותו – ההפרה הבוטה של דממת יום הכיפורים. בתחילת משבר הקורונה, עם הסגרים הראשונים בעולם, הבטנו בתמונות של הערים שנעצרו – הכיכרות ברומא, הגשר בלונדון, השדרות בפריז, ולא האמנו למראה הריק ולדממה ששררה בכל מקום. באותה שבת של יום הכיפורים הייתה תחושה דומה, רק שהסדר היה הפוך: במקום שקט ועצירה מוחלטת, פתאום שמענו סירנות שפילחו את האוויר. מכוניות, אוטובוסים ומשאיות התחילו לדהור בכבישים. מכשירי רדיו נדלקו, אנשים שצמו כל חייהם ישבו לארוחה חפוזה רגע לפני שהם נוסעים לחזית – יום הכיפורים ההוא הפך במקומות רבים בישראל ליום חול. זו הייתה תחושה קשה כיהודי וכישראלי, תחושה שעד היום מעבירה צמרמורת.
חמישים שנה עברו מאותו מלחמה, שהתבררה כניסיון האחרון של העולם הערבי לאיים על עצם הריבונות היהודית בארץ ישראל, ודווקא השנה, במין צירוף מקרים היסטורי מוזר, אנחנו מקבלים פלאשבקים למלחמה הזו בהקשרים אקטואליים. מדברים על מוכנות הצבא וכשירות חיל האוויר, על מפת האיומים ההולכת ומתרחבת, על התעוזה של אויבינו מצפון, ועל הביטחון העצמי שלנו שהכול בשליטה.
אני לרגע לא מזלזל באפשרות של מלחמה, כוללת או מוגבלת, וכאחד שמכיר מקרוב (יותר מדי קרוב) את רגעי האימה של הפגזות אני מודע למחיר שהיא גובה. עם זאת, השנה אני חושש ממשהו אחר. תשעה באב השנה היה מעט אחר – מסעדות רבות נפתחו בהפגנתיות, אירועים התקיימו, ברחובות כמה מהערים בישראל הייתה תחושה של כמעט יום רגיל. חששנו מכך, ואכן זה התממש – המחאה והקיטוב חדרו אל תוך הריטואלים המשותפים, ואיימו על הרקמה העדינה שהתעצבה כאן במשך עשרות שנים. זה קרה בפסח, עם מסיבות חמץ ליד בתי חולים. זה קרה במסגרת אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות, זה קרה גם בתשעה באב, והחשש שלי הוא שזה יקרה גם ביום כיפור.
יש משהו מעורר תקווה וגאווה באופן שבו מציינים בישראל את יום הכיפורים. אל מול המריבות הבלתי פוסקות על השבת והאופי הציבורי שלה, יום כיפור (לפחות עד עכשיו) הוא קונצנזוס, למרות שאין חקיקה מיוחדת שמגדירה אותו: בשכונות החילוניות ביותר של תל אביב, בקיבוצים מרוחקים, בעיירות ובערים אנחנו זוכים למראה הכול כך מיוחד שאין באף מקום בעולם. השעות האלו, כשהתנועה הולכת ופוסקת, כשכל המדינה הזו עומדת מלכת לכבוד היום הקדוש, הן שעות של חסד לאומי – זמן שבו אנחנו במיטבנו כמדינה יהודית וכעם. זה קורה דווקא מפני שאין חוקים כתובים ואף אחד לא מאיים באכיפה. זה קורה כי אנשים מרגישים שייכים, ומבינים (לפחות ליום אחד בשנה) שלכולנו חלק ואחריות על הפרויקט הזה. לכן גם מי שאוכל בכיפור לא יעשה מנגל בפארקים (למרות שכאמור, זה חוקי לגמרי), ולא ינצל את הכבישים הריקים לנסוע לבקר משפחה, ולא יבחר לבלות את יום המנוחה בשמיעת מוסיקה חזקה.
אבל השנה, רגעי החסד האלו עומדים בסכנה. בהחלט ייתכן שחמישים שנה אחרי יום הכיפורים ההוא, שוב נראה פה ושם מכוניות שנוסעות בחוצות הערים, רק הפעם לא למטרת פיקוח נפש אלא לשם התרסה ושחרור מכול תחושת שותפות גורל? אני כל כך רוצה להאמין שזה לא יקרה, שהסערה הבלתי נפסקת תפסח לפחות על היום הזה, והמרחב הציבורי המשותף של כולנו יישאר קדוש, נקי ושקט. הרי זהו גבול שכמעט בלתי נתפס שמישהו ייחצה אותו. אבל בכול כך הרבה מקרים השנה התברר שלא לעולם חוסן, ודברים שחשבנו שיישארו איתנו לנצח מתפוררים לנו מול העיניים. הלוואי ונדע לפחות לשמור על הנס הקטן שלנו ביום הכיפורים הזה.