מסיבת העיתונאים אמש (שבת) הוכיחה, מעבר לכל ספק, שמבחינת נתניהו - הוא כאן כדי להישאר. הוא פועל על פי תוכנית סדורה שנועדה לאפשר לו לשרוד פוליטית אחרי האסון החמור בתולדות המדינה. עם זאת, הפעם, הדברים עלולים להשתבש בדרך.
"קיבלתי מנדט להוביל את מדינת ישראל, אמר אמש נתניהו. "אני לא עובד לפי הסקרים היומיים, אלא משקיע את כל יכולתי בניהול הזירה המדינית-ביטחונית". נתניהו צודק בטענתו. הוא אכן לא פועל לפי סקרים יומיים, אלא על פי סקרים עמוקים יותר, שמאפשרים לו ללמוד כיצד לשמור על קשר עין עם הזירה הציבורית ואף למנף את הסנטימנט הימני להישרדות פוליטית, למרות הסלידה האישית ממנו.
אז מה מתכנן נתניהו? בשבועות הקרובים, לא הרבה מעל לפני השטח. השלב הבא של המלחמה ייקח עוד כמה שבועות ובתקופה הזו לא צפויים זעזועים פוליטיים. נתניהו ינצל את הזמן הזה לשפצר את התוכנית, להראות שהוא בשליטה ובעיקר לתפוס מרחק מהכישלון הגדול בתולדות המדינה. ממילא חלק גדול מהציבור אינו תומך בהחלפת ראש הממשלה בתקופת הלחימה הראשונית, גם בשל האתגר הלוגיסטי במקרה של בחירות אבל גם כדי לא לתת הישג מוראלי לאויב. נתניהו מנצל את השבועות האלה כדי לתחזק את הקשר עם חברי סיעתו, להאשים אותם ולוודא שהם לא חותרים תחתיו. הוא מקדיש זמן רב כדי לשמוע את רעיונותיהם, ולשכנע אותם שהוא היחיד שיכול לתקן את מה שנשבר.
השאלה היא מה יקרה בעוד כמה שבועות. ההערכה בליכוד היא שנתניהו יוביל לבחירות מהירות לראשות הליכוד, עוד לפני שיריביו יספיקו להתארגן. הוא מאמין שקבלת לגיטימציה ממתפקדי הליכוד תקרין גם לציבור הכללי. כמובן שהמצב בליכוד אינו משקף את מצבו בציבור הכללי וזאת מכיוון שבמשך שנים נתניהו עיצב את רשימת המתפקדים כרצונו והוציא ממנה מתנגדים רבים. ועדיין נתניהו מקווה שבחירה מחודשת תחליש את מתנגדיו ותהפוך את משימת השיקום הפוליטי לקלה יותר.
היה ונתניהו יצליח להיבחר מחדש לראשות הליכוד, הוא ינסה לקנות זמן נוסף על מנת להשלים כמה משימות: הטלת האחריות על הדרג הצבאי, וקידום קמפיין פוליטי נגד גנץ (שכבר החל) בטענה שהוא יבנה בעזה את הרשות הפלסטינית. נתניהו מבין שהציבור ממש לא רוצה אותו, אבל רוצה מדינה פלסטינית על חורבות עזה עוד פחות. גם בעבר ידע לנטרל את האיבה האישית כלפיו בטענה שהאלטרנטיבה גרועה יותר. המערכה הפוליטית נגד גנץ מכוערת במיוחד, בהתחשב בעובדה שאין פערים אידיאולוגיים משמעותיים ביניהם בנושא הזה. כל חברי הקבינט מבינים שבעזה צריך לשלוט גוף חזק, שלא מעודד טרור ויכול לזכות בלגיטימציה מקומית ובין-לאומית. כרגע, עוד אין כזה בנמצא והחמאס עדיין לא מוטט.
השלב הרביעי והאחרון הוא הניסיון להביא קבלות מדיניות וצבאיות - נתניהו מבין היטב שהפעם, המילים המפוצצות שלו על השמדת חמאס כבר לא יעשו רושם על אף אחד. במישור הצבאי, הוא יקווה שצה״ל יצליח להביא את ראשו של סינוואר ושאר בכירי חמאס. במישור המדיני, ינסה לחדש את ההסכם עם סעודיה ולהביא הישג היסטורי. במילים אחרות, המסר שלו יהיה: "למרות הכול, רק אני יכול".
אך הפעם, דברים רבים יכולים להשתבש בדרך וכלל לא בטוח שיש בכלל דרך לשקם את האמון שנשבר. המצב הביטחוני, כבר למדנו, לא פועל לפי הזמנה. פרישת גנץ מהקואליציה עלולה ליצור תגובת שרשרת פוליטית (גם אם סער ייתן לנתניהו רשת ביטחון), התפטרות קצינים יכולה להוליד לחץ נוסף, וכמובן מחאה ציבורית ברחובות. גם התפתחויות במשפט ובחקירת המחדלים של ה-7 באוקטובר עלולות לטרוף את הקלפים. גם בליכוד יש עדיין התארגנויות להחליף את נתניהו באמצעות אי אמון קונסטרוקטיבי, אם ינסה להוביל לבחירות מהירות ולא מוצדקות. אף שכרגע זה לא נראה סביר, מהלך פזיז של נתניהו בליכוד בניסיון לעגן את מעמדו יכול להוליד תגובת נגד.
בשורה התחתונה, אנו צועדים לעבר קרקע פוליטית לא חרושה - ולחוסר ודאות קיצוני בזירה הפוליטית. הדבר היחיד הבטוח הוא שנתניהו יעשה הכול, כולל הכול, כדי לשרוד אותה.