קשה לחשוב על מעבר חד יותר מפתיחת הלב והתרוממות הרוח של יום כיפור לפושים המדכאים שבצאתו. אחרי יום שלם שעבר על רוב הישראלים בתפילה ובחשבון נפש, הכותרת הראשונה במוצאי יום הכיפורים הכתה עם דיווחים שוברי לב על עימותים בתפילות בתל אביב. בבתי הכנסת זעקו ״תן שלום בארץ״, אבל בכמה כיכרות הצדדים נערכו למלחמה.
עוד לפני שצללתי לפרטי הסרטונים והדקדוקים כדי להבין מה קרה ולגבש דעה מי צודק, זו בעיקר תחושה חמוצה של כישלון. נכשלנו. כן, בלשון רבים - כחברה שידעה להשאיר את היום הזה, היפה והמיוחד ביותר בלוח העברי מחוץ למחלוקת. עד לשנה הזאת. כעת גם הוא, כמו יום הזיכרון, הפך מועד של עימות, שגם מי שלא השתתף בו נדרש מיד לתפוס צד בצאתו. עם המפגינים או עם המתפללים.
אבל בלי שני צדדים אין עימות. וגם אם אכן אחד מהם צודק, הוא עדיין צד.
בהתחלה רציתי לכתוב על התפילה הזאת, שהחלה כפתרון יפה לימי קורונה, והפכה למסורת קצרת שנים, אבל מסורת. על ההחלטה של עיריית ת״א לאסור הפרדה השנה, שכנראה לא הייתה מתקבלת אם לא היינו בשנת בחירות. על הפסיקה (הלא אקטיביסטית) של בית המשפט שלא להתערב בהחלטה של העירייה, על ההתעקשות של אנשי ראש יהודי להתחכם ולהקים מחיצה, מדגלים, למרות פסיקת בית המשפט. ובעיקר על הבחירה של מפגינים להגיע ולמנוע את התפילה בכוחות עצמם.
אבל אז הגיעו התגובות של הפוליטיקאים. כל אחד מאשים את יריבו באחריות מלאה. כל אחד ממנף עד הקצה את הסיבוב הפוליטי מאירוע שובר לב כזה. יש לי דעה, אבל אנחנו בשלב שבו היא בכלל לא רלוונטית. מה שלא אכתוב, ינוצל לתבערה ולא לחיבור. לתבהלה ולא להרגעת הרוחות. להכרעת המחנה היריב ולא על מנת להבין אותו.
הרי את החשש אני מבין. של אלו שמפחדים שהנה מדינת ההלכה משתלטת להם כל המרחב הליברלי. ואת של אלו שמרגישים שהדת היא זו שתחת מתקפה בישראל של 2023. וגם דוקא מנקודת מבט הזאת, אני גם יודע שאלו ואלו רובם בחששות שווא.
אנחנו במוצאי כיפור תשפ״ד, אבל אם לא נתעשת, הימים הנוראים עוד לפנינו.
סערת התפילה בהפרדה בכיפור בתל אביב - סיקור N12:
- עם כניסת הצום: עימותים בין מפגינים למתפללים בתל-אביב
- נתניהו: "מפגיני שמאל התפרעו נגד יהודים בעת תפילתם"; לפיד: "קלקלו את יום הכיפורים"
- פסיקת ביהמ"ש העליון שקדמה למהומה בכיפור
