שי טרמין ז"ל נהרג ברצועת עזה. לא הכרתי אותו, אינני מכיר את משפחתו, אף לא את אחד ממכריו. ההספדים מעידים עליו. הביוגרפיה שלו מספרת את סיפורו. את תולדות חייו הקצרים מדי, הקצרים להחריד. הביוגרפיה היא הבית שבו נולד, חינוכו, קווי אופיו, יחסיו עם חבריו, שאיפותיו האישיות, המקצועיות, מחויבותו לחברה, לחלשים בחברה, לשירותו הצבאי. ביוגרפיה היא סך כל הפרטים המתקבצים יחדיו ומתארים אדם.

רס"ר במילואים שי טרמין, בן 26, מעוצבת "חוד החנית" נפל בקרב כגיבור. גם שי האזרח היה גיבור. הוא היה לוחם חברתי. הוא התעתד ללמוד עבודה סוציאלית ולטפל בילדים בסיכון. תחשבו על צעיר בישראל של שנת 2023 שאיננו רוצה להיות עשיר או מפורסם, הוא חולם להיות עובד סוציאלי. יחד איתו נהרגה נתינתו. נתינה במובנה האמיתי, המעשי, העמוק. נקברה שליחות חייו.

רס
חלם להיות עובד סוציאלי, רס"ר שי טרמין ז"ל|צילום: דובר צה"ל

הוא הובא לקבורה בבית העלמין בראש פינה. אימו, שלומית, סיפרה שהוא נהג לומר לה: "כסף לא מעניין אותי, אני צריך את מה שבלב". וואו(!). האמירה הזו, ה"מה שבלב" הזה – מושך את הלב אל משפחתו ואליו, דוקר את הלב וקורע אותו.

אתמול (שני) שוחחה העיתונאית קרן נויבך ברשת ב', בהזדהות רגשית וברוך, עם כרמל שלי, אימו של בן שלי ז"ל, שנהרג בעזה. לא הכרתי אותו, אינני מכיר את משפחתו, אף לא את אחד ממכריו. ממה שהתפרסם נודע שאביו משה היה קצין הנדסה ראשי של צה"ל.

רס"ן בן שלי, בן 26, היה מפקד פלגת לוחמים ב-669. ההספדים עליו מלמדים שהיה מפקד אהוב, מוערך ונועז. עם פרוץ המלחמה אמר לאחיו הצעיר ממנו, גם הוא לוחם, ש"עכשיו זאת המשמרת שלנו", שעלינו להחזיר את החטופים, שהעיקר הוא להחזיר את החטופים. הוא היה חילוני שאהב לקרוא בתנ"ך. תחשבו על צעיר בישראל 2023 שאיננו מסתפק בקריאה בגוגל אלא קורא בתנ"ך. הוא מצולם בעזה כאמור בשיר "מגש הכסף", לובש חול וחגור וכבַד נעליים, אך ספר תנ"ך ביד.

רס
תנ"ך ביד אחת, נשק בשנייה (רס"ן בן שלי ז"ל)|צילום: באדיבות המשפחה

את השיחה עם אימו שמעתי תוך כדי נהיגה. עצרתי את המכונית והאזנתי מרותק לדברים. המשכתי לחנות עוד דקות רבות לאחר שהשיחה הסתיימה. דיבורה של אימו, כרמל, היה מופת של איפוק, אצילות, נדיבות רוח, השראה. ומעל לכול – אהבת מולדת. לו הדבר בידי, הייתי מצרף את השיחה הזו כשיעור באזרחות לכל מוסדות החינוך כולם: בתי הספר בחינוך הממלכתי, בחינוך הממלכתי-דתי, בחינוך הפרטי, בישיבות ובכוללים.

סיפורי הנופלים – נגעתי כאן בשניים בלבד – חונקים בתוגה, בקדרות, בעצבות נועלת שערי שמיים. כל "הותר לפרסום" הוא בבחינת עטיפה אטומה ושחורה העוטפת טרגדיה חשופה. אבל, מי יודע, עם אנשים כאלה, עם צעירים והורים כאלה, עם ציבור כזה - אולי עוד לא אבדה תקוותנו.