כבר 50 שנה שליום הכיפורים היהודי שלנו יש נופך נוסף, הרבה יותר ארצי והרבה יותר ישראלי - צל המלחמה שמלווה אותנו מאוקטובר 1973. אני מודה שבאופן אישי את י' בתשרי אני מנצל לחשבונות נפש ותפילות, ואת המלחמה ההיא וחלליה אני זוכר לאורך כל השנה וביתר שאת לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אבל השנה אי אפשר לחמוק מחשיבה עמוקה ועיסוק באותם ימים גורליים שהתרחשו לפני יובל שנים בדיוק.

בשבועות האחרונים אנחנו חווים לא פחות מהצפה של מידע וסרטים בנושא מלחמת יום כיפור. כל אחד מהם מנסה למצוא זווית חדשה, או לפחות להוסיף קצת פרטים ונקודות מבט על סיפורים שכבר שמענו ואירועים שכבר נדמה שקראנו עליהם כל דבר אפשרי. איכשהו, באופן די פלאי, המלחמה הזו ממשיכים לספק עוד ועוד חשיפות, ניתוחים טקטיים, הקלטות סודיות שרק עכשיו נחשפות ופרשנויות חברתיות-צבאיות-פוליטיות, כאילו אנחנו מסרבים להרפות ולשלוח אותה לארכיון של הזיכרון הקולקטיבי.

מלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל, ארכיון צה
הסרט החזיר את שאלת אחריות הדרג המדיני לשיח, גולדה מאיר|צילום: דובר צה''ל, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

רק בחודש האחרון נוספו לאוסף היצירות התרבותיות שני סרטים מרשימים  - "גולדה" של גיא נתיב, ו"המזח" של ליאור חפץ – שמוסיפים עוד דרמה, פנים ושמות לזירה המדינית והצבאית, ממשרדי הממשלה בירושלים ועד למוצבים הנידחים ביותר של קו בר-לב. בתוך כל הסערה הפוליטית האדירה שעוברת על ישראל, הסרטים הללו מצליחים ליצור עוד הזדמנות לשיח (ומחלוקת), בדומה למה שעשתה הסדרה "שעת נעילה" שעלתה לפני כמה שנים, ויצרה דיון ציבורי רחב סביב המלחמה, כשהביאה גרסה של כמה מהאירועים המפורסמים בגזרת רמת הגולן.

כל אלו לא בדיוק תיעודים היסטוריים מדויקים, אבל יש בהם מספיק אמת ודרמה כדי שהמלחמה הזו תמשיך להיות נושא לשיחות סלון גם אחרי 50 שנה.

מה זוכרים בסוף?

למרות הרמה הגבוהה וההישגים האומנותיים, אני חש איזו אי-נחת מהיצירות הללו. ממש כמו קודמיהן – ההצגות, הסרטים, הספרים והכתבות על דיין, גורודיש ואלי זעירא, על אלמנט ההפתעה ועל הקונספציה, על חיילי צה"ל שנפלו בשבי ועל תחושת "חורבן בית שלישי", גם היצירות החדשות (והשיח שהן מעוררות ומעודדות) יוצאות מאותה נקודת הנחה ומסיימות באותה מסקנה - שהמלחמה ההיא הייתה כישלון מוחלט של ישראל. מחדל היסטורי.

מלחמת יום הכיפורים (צילום: אברהם ורד, ארכיון צה
חזית הדרום: אריאל שרון בצד המערבי של התעלה מקבל את שר הביטחון דיין |צילום: אברהם ורד, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

אפשר להבין את הזווית הזו: שש שנים בלבד אחרי הניצחון המזהיר והחלק במלחמת ששת הימים, פתאום מגיעה מערכה שבה הכול משתבש. אחד אחרי השני נחשפים כל הליקויים והתפיסות המוטעות. זה טבעי לדבר במונחים של אסון לאור המחיר העצום בחיי אדם ותחושת ההלם והשבר שנוצרו בחברה הישראלית, ולאור המחאה יוצאת הדופן שהתחילה עם מוטי אשכנזי והסתיימה בהתפטרות ראש הממשלה גולדה מאיר (ויש יגידו שגם בישרה את מהפך 77').

וככל שאנחנו עדיין מתאבלים ומכים על חטא, כך אויבינו חוגגים: סביב "מלחמת השחרור של אוקטובר" בסוריה, ו"מלחמת אוקטובר" במצרים, מתקיימות תהלוכות ניצחון, ונישאים נאומים נלהבים על "תבוסת הציונים" ו"החזרת הכבוד הערבי".

אם ניקח אנשים מנורווגיה, בוליביה או סינגפור, כאלו שלא מכירים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, נושיב אותם מול סרטים ישראליים ומוספי החג המסורתיים שמספרים את סיפור המלחמה, ונבקש מהם להסביר מה קרה כאן – הם יהיו בטוחים שזו הייתה המלחמה שמחקה את ישראל מהמפה. ניצחון מוחלט של הערבים, תבוסה מוחצת של ישראל – אין בכלל גוונים אחרים בסיפור הזה. רק מעטים בכל זאת יתעמקו לרגע במה שקרה באותם שבועיים וחצי דרמטיים, ויגיעו למסקנה אחרת – מדובר בניצחון גדול לישראל.

מלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל, ארכיון צה
מפקד אוגדה 143 אריאל שרון סוקר את המוצב בסיני בפני ראש הממשלה (לימינה של גולדה מאיר יושב השר ישראל גלילי)|צילום: דובר צה''ל, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

משום מה כולם, בשני הצדדים, זוכרים היטב את הסורים כובשים את מוצב החרמון, את פינוי היישובים מהגולן, את המצרים חוצים את התעלה ואת קו בר-לב קורס. התמונות החקוקות מהמלחמה הן של שבויים ישראלים, של מטוסים שהופלו וטנקים מפויחים, של גולדה ודיין ודדו עם הפרצופים הקודרים. אנחנו זוכרים את הימים הראשונים, את הנסיגות והכישלונות לייצר מתקפות נגד, את החדשות הרעות שנשמעו ממקלטי הרדיו, אבל כמעט ולא מתייחסים לתמונת הסיום של המלחמה: צה"ל, שהתחיל את המלחמה בעמדת נחיתות, שאיבד נכסים אסטרטגיים, ללא העליונות האווירית המוחלטת של 67', הצליח להפוך את הקערה, ולא רק עצר את המתקפה הערבית, אלא גם שיפר עמדות לעומת אלו של החמישה באוקטובר - התותחים שלנו הגיעו למרחק של פחות מ-40 קילומטרים מדמשק, ובדרום אריק שרון והחיילים שלו כבשו שטחים ממערב לתעלת סואץ, לכיוון הכביש לקהיר. במהלך המלחמה נערכו קרבות שבהם החיילים שלנו גילו גבורה עילאית, יוזמה, יצירתיות ותעוזה, והצליחו במהלך מרשים להעביר את האיום על עצם קיומה של המדינה לאיום מסוג אחר – על הישרדות המשטרים של המדינות שתקפו אותנו.

הרמטכ
צילום: דובר צה''ל, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

אז האם אנחנו צריכים לקנא בסורים ובמצרים שחוגגים את ה"ניצחון" שלהם במצעדים מרשימים? (זכור גם נסראללה שב-2006 חגג ניצחון, שלאחריו הוא לא הוציא את האף מהבונקר וגבול הצפון הפך למקום השקט בישראל) - ממש לא. אין שום סיבה לחגוג מלחמה ובטח שלא לעוות את ההיסטוריה, אבל גם לא צריך ללכת לקוטב השני.

נכון, אנחנו חייבים לזכור את הכשלים והמחדלים. אנחנו מצווים ללמוד מהם ולתקן כדי להשתפר ולהמשיך טובים יותר, אבל אסור לנו גם לפחד מהמילה ניצחון. היא לא תמחק את ההרוגים והפצועים, ולא את הקונספציה שנכשלה, ולא את המכות שחטפנו באותו חודש אוקטובר – אבל היא תעשה צדק היסטורי עם אלו שחרפו נפשם כדי לגרום לניצחון הזה להתרחש.