מדינת ישראל כולה הופתעה ב-7 באוקטובר. צה"ל עצמו הופתע והוכה, ונותר בהלם ביומיים הראשונים ללחימה, שהחלה לפני חודש בדיוק. גודל הכישלון המודיעיני והכישלון הטקטי בשטח, האופן בו חמאס הצליח לפרוץ את המכשול ולבצע טבח בכל כך הרבה חפים מפשע, הוא ברור. אין מה להכביר במילים. אבל הסיפור הגדול של השלב הנוכחי, חודש ללחימה, הוא סיפור ההתאוששות של הצבא.
- היום ה-32 למלחמת חרבות ברזל | עדכונים שוטפים - דקה אחר דקה
- צה"ל מפרק את שכבות ההגנה של חמאס | ניר דבורי
- לעבוד לאט או לדהור קדימה? הדילמה של מפקדי המערכה בעזה | ניר דבורי
אותם מפקדים שכשלו בשבת לקחו אחריות וישבו לתכנן מחדש מבצע מלחמה בתוך עזה כמו שצה"ל אף פעם לא נדרש לתכנן. הם קודם כל היו צריכים את הזמן לסיים את טיהור עוטף עזה ממחבלים ולשחרר את הקיבוצים והיישובים. במקביל, עליהם היה להפעיל מערך עצום שיצליח לגייס ולהכין את כל כוחות המילואים. כל זאת, במקביל לצורך להכין תוכנית מבצעית חדשה שאמורה להתאים לדרישות שביקש מהם הדרג המדיני: פירוק חמאס - צבאית, אזרחית ושלטונית.
הסיפור הגדול של הצבא בימים אלה הוא היכולת של המפקדים לשים את הכישלון בצד, אחרי שלקחו את האחריות, ולהוביל את הכוחות לתוך המלחמה. היה מי שניסה לערער על היכולות שלהם. היה מי שניסה להבהיל שהם לא יכולים, לא מסוגלים, לא בכשירות. על כל הטענות הללו צה"ל ענה - והוכיח שטעו לגביו. בעזה מתנהל כעת תמרון חזק, עם המון עוצמה ואש. הצבא מצויד, ומקיים שיתוף פעולה הדוק בין כוחות הקרקע, האוויר, המודיעין והים שלא היה באף אחת ממלחמות ישראל. זה מוכיח את עצמו במהירות שבה הם פועלים, באופן שבו הם מספקים את הסחורה. כל יום שעובר, צה"ל צובר עוד הישגים בדרך אל היעד הגדול שהוצב בפניו: פגיעה במנהרות, פגיעה בפעילים ובמפקדי השטח, חשיפת התשתיות והשתלטות עליהם - כל ההישגים הקטנים הללו נצברים לאט לאט לכדי הצלחה שכולנו מקווים שיגיעו אליה.
האופן שבו הצבא התארגן, השלים פערים בציוד, קלט והכין למעלה מ-140% של גיוס ליחידות המילואים הוא חסר תקדים ומגלם בתוכו את סיפור ההתאוששות של הצבא. מעולם לא גויסו כל כך הרבה חיילי מילואים בבת אחת במדינת ישראל.
אתגר הבכירים ודרום הרצועה
חודש ללחימה, היבט נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא העובדה שעד עכשיו לא הצליחו להגיע ולפגוע בהנהגה הבכירה של חמאס. לא מוחמד דף ולא סינוואר. בצה"ל מקיימים מאמץ עצום להגיע אליהם ולחסל אותם. בצה"ל מבינים שזה בראש ובראשונה יפגע ואולי יפרק את היכולת השלטונית של חמאס. מעבר לכך, פגיעה בהם זו פגיעה בסמל שיש לה היבט מוראלי חשוב. אלו הוגי, יוזמי ומתכנני הטבח ב-7 באוקטובר. צה"ל עושה את כל המאמצים שרק אפשר כדי להגיע אליהם, אך המטרה הזאת עדיין לא הושגה.
אתגר אחר שבישראל יצטרכו לבחון מבחינה מבצעית ומדינית הוא היעדר הטיפול בדרום רצועת עזה. צה"ל, בסופו של דבר, פועל כעת חזק מאוד בצפון הרצועה ובעיר עזה, ויש עוד הרבה מה לעשות. הוא עוד לא השלים את כל הטיפול במנהרות והשלמת התשתיות. הכוחות המתמרנים נמצאים כעת בלחימה לצורך השתלטות, ורק אחר כך יעבור באופן יסודי יותר לשלב הטיהור והניקוי. צה"ל צריך זמן כדי לקיים כמה דברים:
- הורדת האוכלוסייה האזרחית דרומה
- פינוי בתי החולים, שם מסתתר חמאס
- שמירה על הלגיטימציה לפעול
חודש אחרי, אנחנו כבר מתמודדים עם מציאות חדשה: התמונות שמככבות בתקשורת הבין-לאומית הן תמונות ההרג וההרס בעזה, ולא תמונות הטבח ביישובים הישראליים. נראה שסיפור ההסברה הישראלית והלגיטימציה הבין-לאומית לא מצליח לעשות את פעולתו דיו כדי לאפשר מספיק אורך נשימה לפעילות הצבא. התמונות והשליטה של הנרטיב הפלסטיני משפיעים על דעת הקהל בעולם ומשם על האופן שבו מנהיגים נותנים לישראל את האשראי לעבוד, או סוגרים לנו את הברז המדיני.
בגלל הסיבה הזאת, צה"ל עובד כל הזמן אל מול טיימר שסופר לאחור, שאף אחד לא באמת יודע מתי הוא ייגמר. מעבר לכך, הכוחות נדרשים לעבוד בזהירות מוגברת כדי לצמצם עד כמה שניתן את האפשרות שייעשו טעויות קשות, שיובילו לתמונות של הרג בלתי נשלט. לכן, נכון לנקודה הזאת, ישראל לא מצליחה לספק לעצמה את אורך הנשימה כפי שהייתה רוצה. זה עלול להביא לכך שישראל תתקשה לעמוד ביעד שהציבה לעצמה, או תיאלץ למהר ואז גדל הסיכוי לבצע טעויות. זה עלול להשפיע גם בהיבט של הפגיעה בכוחותינו וגם בהיבט של פגיעה בחפים מפשע בצד השני. הנקודה הזאת, חודש אחרי תחילת הלחימה, היא קריטית להמשך.
מה ישראל רוצה
ישראל יצאה אל המלחמה הזאת כשבעצם אין לה שום תכנון ליום שאחרי. לא ברור איך היא רוצה שעזה תיראה, מה עלולה להיות ההשפעה על המדינות השכנות שלנו, במיוחד לבנון, או על יחסינו עם המדינות החתומות על הסכמי אברהם. כרגע עוד לא ברור מי יהיה הריבון ברצועה ולמי אנחנו רוצים להעביר את המקל בבוא היום.
בפועל, כן התקבלה החלטה להתנתק לחלוטין מעזה. פועלים עזתים לא יעבדו יותר בישראל, הם לא יקבלו מאיתנו מים וחשמל. כל הסיפור של טיפול בצרכים הבסיסיים ביותר של האזרחים יהיה עליהם. סיפור עיצוב "היום שאחרי" קשור לסדר המדיני באזור והבנה מי יהיה זה שייקח אחריות על הרצועה. מעבר לכך, זה רלוונטי לתכנון של צה"ל לגבי "היום שאחרי" - איך יראה קו ההגנה החדש, איך יראה המכשול ומה תהיה תפיסת ההגנה. אם יהיה "אזור חיץ" שאליו אסור להתקרב - מה יהיה גודלו? ברור שמה שהיה אי אפשר שיהיה גם ביום שאחרי המלחמה. צה"ל בוחנים כעת איך ניתן יהיה להחזיר את תחושת הביטחון לתושבים, שיוכלו לחזור ולגור ביישוב. מדובר באתגר עצום, שעדיין אין לו מענה.
ישראל נמצאת בצומת דרכים ותצטרך לקבל החלטות קשות, לא רק בגזרת עזה אלא גם לגבי האסטרטגיה בגבול הצפון. כל מה שיקרה בעזה יקרין ללבנון, שם המצב עוד עלול להידרדר למלחמה כוללת. האם שימור המצב הנוכחי יכול להתרחש? האם יהיה סיוע נוסף של כוחות בין-לאומיים? בישראל צריכים להבין איך מרחיקים את חיזבאללה מהגדר.
נדרשת ארכיטקטורה אזורית חדשה, והדבר הזה כרגע רחוק מפתרון. מה שישפיע יותר מכול על מרחב התמרון המדיני של ישראל בתוך הפתרון האזורי הזה הוא ההישג שישראל אולי תשיג בעזה. אם התוצאה הסופית תהיה חדה, ברורה ומובהקת, זה יקרין על נסראללה ועל האזור כולו. הלחץ להביא את ההישג מוטל כולו על הצבא, ועל אותם אנשים שנכשלו ביום הראשון, לקחו אחריות ביום השני ומובילים את הלחימה מהיום השלישי ועד היום.