ביום שבת בבוקר נכנסתי לעוטף עזה, בדרך כלל פותח חלון לשמוע אזעקות ומסתכל לשמיים. הפעם החלון פתוח כדי לשמוע קולות ירי, המבט לא לשמים אלא לצדדים. השמיים לא מעניינים כרגע, המחבלים שמסתובבים לנו בין הרגלים הרבה יותר. חבר שולח לי הודעה, הוא ראה באתרים – "זה נכון שיש 20 הרוגים?". מסביבי מאות, אני מסתפק בהודעה קצרה "הרבה יותר".
בכניסה לקיבוץ רעים, כמו תצוגה לא מתוכננת - מימין לש"ג רכב המחבלים עמוס בציוד, מצד שמאל 4 גופותיהם. אתה מסתכל לתוך הרכב ומיד מבין - זה לא ארגון טרור, זה צבא. בכל טנדר כזה יש תחמושת של מחלקה צה"לית. הם הגיעו עם נשקים ארוכים, תתי-מקלע, מרגמות 60, אר.פי.ג'י ורימונים. יש להם שם מטעני נ"ט וגם קאטר פשוט כדי לחתוך את הגדר. כאלה היו מאות רכבים. אתה מבין את העוצמה, את חוסר הסיכוי של אלה שהיו מולם ברגעים הראשונים, רגעים שנמשכו יותר מדי זמן.
בתוך הקיבוץ פסטורליה, הכול ירוק. שום דבר מזה לא מספר את סיפור הקרב ההירואי שהיה פה בין 6 חברי כיתת הכוננות לבין 40 מחבלים שהסתערו עליהם. סיפורי הגבורה האלה עוד יסופרו, אומץ לב שמפיח תקווה. בחדר האוכל אזעקה שלא נפסקת, היא נתקעה על ON מאז שהחלו האירועים, ועל הקיר שלט "זוהי אזעקת אמת", שלט שנתלה כחלק מהמחאה של תושבי הקיבוץ נגד המהפכה המשפטית. ראש הממשלה לא ביקר ביישובים האלה, בקיבוצים שעומדים עשרות שנים על הגדר. הוא מזמן הפסיק להגיע למקומות שבהם עלול לשמוע ביקורת. היישובים הללו עכשיו נמחקו. בכפר עזה ובארי המראות אחרים, שורות שורות מוטלות גופותינו. הירוק נבלע בשחור. שם הקרבות הסתיימו מהר, היה שם טבח, מאות גופות. אתה רואה ולא מעכל, במשך ימים. היישוב לא קיים, התושבים שלו לא בחיים.
ירדנו מקיבוץ רעים עם משפחתה של שני גבאי. הם הצליחו בכוח הזעם והנחישות להיכנס לאזור הסגור צבאית כדי לסרוק בעצמם את השטח, בפאתי המסיבה. האבא נכנס לשטח המיוער לחפש, אחיו צועק לו "לא לשם"! יחשבו שאתה מחבל ויירו. הוא לא מקשיב, לא אכפת לו למות כרגע, הוא יחזיר את הבת שלו הביתה. הם עוברים רכב רכב, מחפשים סימנים – לוחית זיהוי, תיק, לא מוצאים. הם לא מוותרים, הם יהיו פה עד שימצאו.
אני חוזר עם הצלם שאיתי, ליאור נידם, לכיוון ה-ש.ג. מולי חיילים בנשקים שלופים, כמעט לוחצים על ההדק. מסתבר שהייתה עכשיו התרעה טרייה לחדירה. אנחנו צועקים "תקשורת", הם בקושי שומעים, מפחיד. הם מורידים את הנשקים ואנחנו מסתובבים ויוצאים משם.
למחרת אנחנו מצליחים להגיע בדרך לא דרך לשטח המסיבה. קיבלתי כבר מאות הודעות מבני משפחה. הם רואים שאני באזור, מבקשים לשאול אם ראיתי את הרכב של הבת, אם הייתי במכולה שבה הסתתרה האחות. המראה של מקום המסיבה לקוח מסיוט שלא ברא השטן. כאן היה טבח, כזה שאנחנו שומעים עליו בדרך כלל במקומות נידחים בעולם. האסוציאציות לוקחות אותך לפולין בזמן השואה.
שטח המסיבה עצום, אתה עומד ברחבת הריקודים ומדמיין אותך בסיטואציה, רואה ממול טנדרים מתקרבים כשאתה רוקד כאן. מי שנשאר במקום נורה למוות, מי שניסה לצאת עם הרכב נורה בקלות עוד יותר. חלק רצו מהמסיבה החוצה, ליער שלכיוון עזה. מי בכלל יודע כיוונים באמצע היער בזמן שמסתערים עליך מאות מחבלים? המחבלים היו יסודיים. הם עברו במקררים, במיגונית, בתאי השירותים שאותם חוררו. היו כאלה שהצליחו לברוח, קילומטרים של קילומטרים בריצת אמוק. אחרים מצאו מסתור מאחורי עץ ועמדו כמו עץ שעות. הם ניצלו. הם לקחו איתם לעזה את החלשים, מי שנפצע, מי שהתקשה לעכל את האירוע ולא היה בתפקוד.
אתה רואה עגלת תינוק חרוכה מותקנת על הרכב מאחור, אתה רואה את הקישוטים שנותרו, את האוהלים שעדיין מחוברים ביתדות ומסביבם שקיות זק"א. הוואן ליד מתחם האוהלים חרוך כולו. השטח כל כך גדול ומרחקי הבריחה עצומים, שאיסוף הגופות נמשך כל הזמן. פתאום יש ריח, או סימן לגופה. בחוץ שיירות של רכבים שרופים, כמו הדרך לירושלים במלחמת העצמאות במכפלות.
אנחנו מצלמים ואז הודעה על מחבל שנמצא באזור. כנראה אחד מעשרות המחבלים שהצליחו לחדור במהלך הלילה, אחרי שכביכול הכול נגמר. החיילים מתייצבים בעמדות הגנה, הצלפים לכיוון עזה. אנחנו יוצאים משם, לא נוסעים לאט כדי לא להיות מטרות במטווח של חמאס, לא נוסעים מהר מדי כדי לא חלילה לבלבל חיילים שיחשבו שהאזרחים בפרייבט פה הם מחבלים.
אתה נמצא שם ימים שלמים ולא מצליח לתפוס, באמת לא מבין - איך זה קרה? במירון היה מחדל והצלחת להבין מה הוביל אליו, גם במלחמת לבנון השנייה. פה אתה פשוט לא מבין. יום לפני כן עבדתי על כתבה עם אנשי שב"כ לשעבר, סיפרו על האמצעים שיש להם – "אנחנו יודעים מה כל אחד בעזה ובג'נין חושב, עם מי הם שוכבים, בוודאי אם הם רוכשים אמל"ח או מתארגנים לפיגוע". אבל מול מחבלים בודדים, הקשיתי, כאלה בלי עבר פח"עי שמתעצבנים בלילה מאיזו תמונה מאל אקצה ומחליטים בבוקר לצאת לפיגוע דריסה? "בהתחלה התקשינו גם עם זה", הוא השיב. "אבל פיתחנו שיטות וההצלחה כמעט מאה אחוז גם מול המחבל הבודד". הכתבה תוכננה למוצאי שבת, בבוקר היא נגנזה יחד עם הקונספציה.
רצינו להאמין שהמשטרה בבעיה, מתקשה, עם שר כושל, אבל איזה מזל שיש את השב"כ. עכשיו אנחנו מבינים עד כמה עמוק הבור. החמאס התברר כיצירתי וכנועז. הצבא, לעומת זאת מקובע, לא גמיש. המודיעין קרס, התצפיות קרסו, הגדר קרסה, המענה לקריסתה קרס, והמענה של מערכת הביטחון כולה קרס. שעות שאין מענה – אין מטוסים בשמיים, אין טנקים דוהרים. שעות לאחר הכניסה עדיין טיילת על הגבול, הם נכנסים ובאים, חוזרים עם מאות חטופים בלי הפרעה – לא מפציצים אותם מהאוויר, לא מקשים עליהם להתקדם. קשה בכלל לתפוס את זה. כשאתה שם בשטח זה עוד יותר בלתי נתפס, כי אתה לא יכול להמציא לעצמך תירוצים כדי להירגע.
"שנים שאנחנו חיים במציאות פיקטיבית", אמר לי תושב קיבוץ רעים. "אמרו לנו שארגוני הטרור לא יכולים להיכנס, אולי אחד שניים לפעמים באיזו מנהרה, זה מסוכן ו'אנחנו על זה'. ידענו שיש איום רקטי, הם יורים למעלה כדי הם לא יכולים לחדור. היינו בטוחים שיש פה גבול, שיש גדר, שיש צלפים, שיש צבא. גילינו שהכול פיקציה. הגבול הזה מדומה. האמון לא קיים עוד, לעולם".