יום שבת, רבע לשש בבוקר, מושב חקלאי מנומנם בעוטף עזה. רק אלף אנשים גרים פה. אלו אלף אנשים שלא עשו שוום דבר לאף אחד, חלקם אפילו האמינו באפשרות שיום אחד יהיה שלום עם הפלסטינים וגייסו פועלים עזתים לעבוד במשקים שלהם. הם עיבדו יחד איתם את האדמות. האם הפועלים מעזה הם אלו ששירטטו עבור המחבלים את כל המפות המדויקות של כול בית ובית כאן?
הגענו לנתיב העשרה יחד עם הילה פנלון. יש להילה מפתח לבית משפחת ברגר. אלון ברגר, שגר פה עד ה-7 באוקטובר, נתן לה אותו. הוא עכשיו עקור בארצו, גר עם שתי הבנות שלו שניצלו בבית מלון שהפך למחנה פליטים. זה התחיל בלבנת חבלה ומטענים שהושלכו לתוך הבית. הם הרגו את נורית, אשתו של אלון, במקום. שתי הבנות שלהם, שישנו בחדר הסמוך, נפצעו. הן התעוררו בצרחות וראו נהר של דם. חלק שלהן, חלק של אימא שלהן.
בחדר השינה של הילדות עוד תלויה על הקיר תמונה של ברביות, כמו שהייתה גם בחדר ילדותי. רסיסים של בית וחיים פזורים שם, בין כתמי אבק השרפה והדם על הרצפה. את הריח אי אפשר לסלק, ריח של מוות שמלווה את כל השעות שלנו במושב.
אלון הבין שאת אשתו הוא איבד, וברגע של תושייה שאי אפשר להסביר אותה, תחת אזעקות והדי פיצוצים, כשהמחבלים מקיפים את הבית, הוא לקח את שתי הבנות הפצועות וכמה חתיכות בד כדי לעצור את הדימום והכניס אותן לממ"ד. בהחלטה של רגע, הוא לא סגר את הדלת של הממ"ד. הוא לא רצה שהמחבלים יבינו שיש דלת אחת סגורה שעוד נמצאים מאחוריה ניצולים.
שעה שהם עמדו מאחורי דלת חצי פתוחה. הבנות מדממות, אבל בדממה מוחלטת. הם שמעו את המחבלים מהצד השני של הקיר מתהלכים בבית, פותחים את המקרר, לוקחים לעצמם משהו לשתות, משאירים עקבות בדם. הם לא הוציאו מילה עד שהמחבלים הסתלקו, ואז חיכו 6 שעות נוספות עד שהצבא הגיע ופינה אותם לבית החולים.
צעדתי בתוך הבית הזה וידעתי שיכולתי להגיע אליו באינספור נסיבות אחרות. ראיתי את הספרים בעברית, ספרי בישול, ספר מדיטציה זרוק על הרצפה. הייתי יכולה לבוא לראיין את המשפחה הזאת על חקלאות, על החיים בצל הטילים. הייתי יכולה גם להגיע לכאן כאורחת שישנה בצימרים של המושב. זה היה גם יכול להיות הבית שלי.
בהמשך הרחוב עמד בית שרוף. ראיתי המון בתים שרופים, בפינות שונות בעולם: באוקראינה, בעיראק, בסוריה, באפריקה. אבל שרידי הבית של משפחת ינון שונים מכול מה שראיתי. בלהה הייתה אומנית שפיסלה במתכות. אין קיר אחד שנשאר עומד בבית, אבל היצירות שלה עוד כאן, מנקדות את האדמה החרוכה. הפסלים אופטימיים, נאיבים. יש אפילו פסל של תרנגלות אדומת כרבולת שנשארה בשלמותה בתוך אבק השרפה. בעלה של בלהה, יעקובי, היה אגרונום. כמה אדניות שטיפח בגינה שרדו את טיל ה-RPG שירו לבית שלהם מחבלי החמאס שנחתו בגן השעשועים הסמוך, באמצעות מצנחי רחיפה. גם הממ"ד נותר עומד.
הרכבים שלהם עומדים בחנייה, הקצת שנותר מהם. המחשבה הזאת לא מרפה - אם רק היה להם רגע להיכנס לרכב ולברוח מכאן. בנתיב העשרה יש 15 שניות בלבד לרוץ לממ"ד או לתפוס מחסה. הם כל כך מורגלים לזה, מזנקים אפילו מתוך שינה. עשרות אלפי טילים נורו עליהם בשנים האחרונות. מי חשב שהאזעקה הזאת הייתה סימן לברוח ולא להסתגר. מי חשב שצריך לנעול ממ"ד מבפנים, שהמחבלים הבזויים ירצחו קשישים שרצחו למחסה.
גם את חוויק סגל, שעברה את גיל 70, רצחו במיגונית. היא ברחה פנימה, הספיקה לקרוא לכיתת כוננות. המחבלים רצחו אותם ואז זרקו רימון למיגונית שבה הייתה כלואה.
מהבית של משפחת ינון לא נותר מה להציל. חיים, הסאונדמן שליווה אותי במסע, חיפש מזכרת. בנם של יעקובי ובלהה שכן שלו. הוא עמד בבית הורי השכן שלו שנשרפו בחיים. אולי הפסל שבלהה יצרה, של שתי יונים, ייתן לבנה טיפת נחמה, שתי יונים שמסתכלות אחת על השנייה בשלווה וברקע רק הריסות וצלקות מלחמה. אולי גם יעקובי ובלהה הסתכלו אחד לשני בעיניים כשהבינו שהכול נגמר. האם הספיקו להיפרד? מה המחשבה האחרונה שעוברת לך בראש לפני מוות אכזרי בטרם עת?
ממשיכים ברחוב, במסלול ההרג. עוד בית מפורק. כאן גרו שלומי ואיילת מולכו ז״ל. היא הייתה האישה הכי יפה בכדור הארץ בפער, סיפרה הילה. הם ניסו להילחם, היו להם אקדחים. הם לא הצליחו לעמוד מול הרובים והמטענים של המחבלים שרצחו אותם, וגם את הכלבים שלהם.
אי אפשר לדעת מה קרה באותם רגעים נוראיים לאותן משפחות, אך יש סרטונים שהמפלצות הללו צילמו בעצמם. החמאס תיעדו איך הם אוזקים ילדים ומכריחים אותם לראות את ההתעללות בהורים שלהם. מה יקרה לילדים הללו? איך ייראו חייהם? יש דברים שאי אפשר להשתקם מהם. אני נזכרת בילדים החיילים של ארגון בוקו-חראם. הכריחו אותם להרוג בעצמם את המשפחות שלהם. פעם זה נראה כל כך רחוק, אי שם בפלנטה אחרת, פלנטת הרוע. עד שמחבלי חמאס לקחו ילד ישראלי והכריחו אותו לעבור בין בתים בקיבוץ בשבת בבוקר ולהתחנן שיפתחו לו, בלי להגיד שמאחוריו עומדים מחבלים חמושים. חלק פתחו. ואז הם נרצחו. 1,400 בני אדם. חלקם חוללו, או נחטפו.
מדינה בטראומה
240 ישראלים נחטפו לתא שטח קטן, שלא ברור לי בכלל מה נשאר ממנו. מדינה שלמה רוצה לדעת אם לכפיר בן התשעה חודשים יש מה לאכול בעזה. אם נועה היפה שרקדה במסיבה עוברת עינויים. אם לסבתא שהקדישה את חייה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני עוזרים בתרופות. כל ישראל שבויה בידי החמאס. כל הכאב שראיתי ותיעדתי במלחמות בעולם בעשור האחרון לא הכינו אותי לרגע שבו כל מי שאני מכירה ואוהבת יהפוך לקורבן, או קרוב משפחה של קורבן.
בישראל אנשים הפסיקו לשאול מה שלומך. אני עדיין מתעקשת לשאול. אני יודעת שאי אפשר לענות על זה באמת בלי להתחיל לבכות, אבל אני עדיין שואלת. מדי פעם מהשאלות הללו מזהים מצוקה, שכדאי מאוד שתצא החוצה. אף אחד לא באמת ישן. הגברים במילואים, החברות שלי כבר שלושה שבועות לא עצמו עין כי כל רגע אפשר לדמיין שהחמאס יגיע גם אליהן והוא יחטוף את הילדים שלהן. אי אפשר להגיד יותר "זה לא יכול לקרות", כי זה קרה.
ישראל, וגם העולם, הוא מקום רע להיות בו עכשיו. אנחנו במלחמה שבה הפסדנו ביום הראשון, ב-7 באוקטובר. הפסדנו את תחושת ההגנה הבסיסית שלנו, הפסדנו את האמון במערכת הביטחון, הפסדנו את מנגנוני ההגנה שיש לכל אדם שמאפשרים לו להדחיק את הרוע ולראות את היופי בעולם.
הישראלים שנמצאים כעת בבית חווים משבר זהות. כולם צריכים להגדיר לעצמם מחדש את משמעות החיים. אני נאחזת בזיכרון של קייב בחודש ינואר האחרון. שנה לתוך המלחמה, אומנם יש עוצר בעשר בלילה, אבל עד אז המסעדות פתוחות ואפשר למצוא שם אנשים מחייכים. כששאלתי אישה ברחוב בקייב, כשהתחילו הסירנות, איך היא מצליחה לחיות ככה כשיש חשמל רק 3 שעות ביום, עם אזעקות בלתי פוסקות, וסכנה מתמדת, היא אמרה לי: "את שואלת אותי איך אפשר לחיות במלחמה? את מישראל! אתם לימדתם את העולם שהחיים חזקים מהכול". היא צדקה. קשה לדמיין את זה כרגע, אבל אנחנו נקום ונשתקם גם מהאסון הזה.