האמריקנים שואפים לטיהור ברשות הפלסטינית, לבדק בית יסודי, לביעור השחיתות ולהחלפת הדרגים הביצועיים, זאת תוך כדי ניקוי אורוות בצמרת פתח. הם לחצו למשל למנות לראש הממשלה החדשה את ד"ר סלאם פיאד, שהביע נכונות לשוב מפרינסטון. אבו מאזן מצידו פירש זאת כניסיון לשלול את סמכויותיו ולהשאיר אותו כנשיא ייצוגי בלבד ולתת ל"טכנוקרטים" בלתי - מפלגתיים את משימת ההשתלטות על המנהל בעזה. הוא בחר, אפוא, למנות את איש הכספים הוותיק שלו, מוחמד מוסטפא, שבניגוד לפיאד הוא איש הפתח.
המינוי הזה מעורר את חמתם של ראשי חמאס, שקיוו להיות שותפים למהלך, וגם מקומם את מוחמד דחלאן ואנשיו, שמשתדלים להבטיח לעצמם חלק בממשל ברצועה ומגייסים לשם כך משאבי סיוע גדולים מאיחוד האמירויות. התוצאה: התקרבות מהירה של חמאס לדחלאן להקמת חזית נגד הפקדת עזה בידי אבו מאזן. אחד ממקורבי דחלאן - בעבר אויב מושבע של חמאס - מסביר לי כי הנוסחה הרצויה היא "בלי חמאס ובלי עבאס" (אבו מאזן) ועכשיו קורה ההיפך הגמור.
בהנהגת הפתח קמה זעקה מרה נגד מינוי מוסטפא שכן הם רואים במינויו מאמץ לבצר את השלטון הבלעדי של יו"ר הרש"פ. יתירה מזאת: אבו מאזן החליט שאיש משרי ממשלתו היוצאת של מוחמד שתאייה לא ישולב ב"ממשלת הטכנוקרטים" ואף אלה, כמובן, קוצפים על הרחקתם. למוסטפא מובטחים, אם כן, ימים קשים וחבורה גדולה שתתקע מקלות בגלגליו.
כך קורה, שבמקום "החייאה" של רשות משודרגת הולך הפתח ומתנפץ. חמאס ודחלאן נחושים להכשיל את העברת הניהול האזרחי של עזה לידי הרשות הפלסטינית. ההידברות להשגת הבנות בין אבו מאזן לחמאס התרסקה וברצועה החלו מאבקים בין חמולות חזקות, פלגים פוליטיים למיניהם וכנופיות חמושות, שמסבכים עוד יותר את פני הדברים.
המערכת הפלסטינית נכנסה לסחרור של התפוררות: מריבות קשות בתוך חמאס ובתוך פתח. כולם מתנגחים בכולם ואין כתובת אחת מוצקה ויציבה שניתן לעבוד עימה על "היום שאחרי". אין כרגע שותף לשום מאמץ ישראלי או בין-לאומי לטפל בעזה במורד הדרך. גם סעודיה וגם האמירויות כבר מאותתות שלא יזרימו מיליארדים לשיקום וקטאר לא תפתח את ארנקה התפוח בלי שחמאס יהווה חלק מהסדר.
על הממשלה אצלנו להיזהר לבל נשלם אנחנו את מחיר המערבולת הפלסטינית. יהיו בישראל - ואנחנו יודעים לבטח מי הם - שיצהלו על המצב בזירה הפלסטינית, אלא שאין בעצם על מה לשמוח.