בצוות שלי 10 לוחמים, 3 מהם בני 40, ביניהם אני. חזרנו כעת מ-4 חודשי לחימה בדרום, ביוני מתוכננת לנו תעסוקה מבצעית של חודש, ועד אז אנחנו לא מחזירים את המדים לבוידעם אלא מניחים אותם בהישג יד, ממתינים לצו 8 אפשרי נוסף בצפון. שלושתנו קיבלנו את מגן הפרידה שלנו כבר לפני יותר משנה, היינו אמורים להשתחרר אבל המלחמה טרפה את הקלפים. הגענו כמובן מלאי מוטיבציה וצדקת הדרך להגן על הבית ולהרגיש שיש לנו את האפשרות לתרום ולהיות חלק מההגנה על המולדת. הזדכינו על הציוד לתמיד, כך לפחות חשבנו. לפני שבוע נדהמנו לראות את הצעת החוק שגובשה במערכת הביטחון - מספר ימי המילואים בכל שנה יוכפל, ואלה יתארכו גם ב-5 שנים - עד גיל 45.
לא הצלחתי להבין מה חשב שר הביטחון גלנט ומה חשב לעצמו הרמטכ"ל כשהם ניסו להעביר את המהלך הזה בחוק מזורז, כאילו מדובר בהוראת שעה זניחה ולא ברעידת אדמה שמשפיעה עמוקות על מאות אלפי האנשים שמקריבים את גופם ונשמתם למדינת ישראל. כיצד לא רעדה להם היד כשהניחו את תזכיר החוק, מבלי לתת את הדעת להשלכות החברתיות, הפוליטיות והמוסריות של המהלך הזה. הסתמיות שבה הם ביקשו לקדם את החקיקה לא רק התייחסה למשרתי המילואים כמובן מאליו ונעדרה כל עבודת מטה לבחינת העלאת אחוז המילואימניקים בקרב האוכלוסיות המשרתות, אלא בעיקר התעלמה מהפיל הענק שבחדר - הציבור החרדי. אותו פיל מתהלך בשחצנות ובחוסר מודעות עצמית בחנות החרסינה ושמה מדינת ישראל של אחרי ה-7 באוקטובר - כך השר פרוש העז להסביר על דוכן הכנסת את הצורך בהקדמת הגיוס לבני המכינות הקדם צבאיות, וכך גם השר העסקן גולדקנופף התקשה להבין מה קשורה המלחמה לממשלה, מה עניין עזה לגבעת רם.
החוק החדש - צעד אחד יותר מדי
המילואימניקים הגיעו למערכה הזאת מקוטבים והם שבים מהקרב עם תחושת ביחד של שמאל וימין, קיבוצים ומתנחלים, חילוניים וחרד"לים. תמונת הביחד הזאת נעדרת את הציבור החרדי, שלא מונה את מתיו, לא חושש בלילות מהדפיקה בדלת, לא מטפל בהלומיו השבים מהמלחמה. כמות הנופלים והפצועים הפכה את מחיר הדמים ליקר הרבה יותר ממה שהורגלנו בעבר, וגם המחיר הכלכלי עצום. החוק החדש מבקש להפוך את הצו 8 לצו שגרה - וזה כבר צעד אחד יותר מדי.
הפעם זו לא רק האלונקה הסימבולית, לא רק דיון ערכי אקדמי פילוסופי על שוויון, עכשיו זה צורך קיומי לעתיד המדינה הזאת. לא נוכל לשאת לבד את המשקל ההולך ונערם על האלונקה. מאות בני הישיבה שזכו לפטור מבן גוריון הפכו לציבור עצום שמתרבה בקצב מהיר בהרבה משאר המגזרים בישראל, למעשה, רבע מהילדים כיום בגילאי 0-4 הם חרדים. הפטור הזה לא יכול להימשך.
אז איך תגייס את החרדים? נו בחייאת, אין להם מוטיבציה ולא תוכל לכפות עליהם שירות צבאי, אני שומע מכל עבר. אז מספיק עם הקלישאות האלה: כן, יש מקום לקיים דיון עיקש ומוגבל בזמן עם הרבנים על גיוס בני הישיבות, בזמן הזה המשטרה הצבאית לא תפשוט על ישיבות חברון ופונוביץ', אבל בהחלט כן על רוב החרדים בגיל הגיוס שאינם אברכים שלומדים תורה מבוקר עד ליל. מדוע רואי החשבון ואנשי הנדל"ן, עורכי הדין והקמעונאים, עשרות אלפי הצייצנים החרדיים בטוויטר, מדוע כל אלה לא יגויסו לאלתר? באלו אילנות יכולים אלה להיתלות כדי להצדיק את אי גיוסם? הסיבה היחידה לזכות ההשתמטות של אלה היא המבנה של המערכת הפוליטית בישראל שמאיים לפרק כמעט כל ממשלה.
החסם לגיוס רוב החרדים הוא ההנהגה שלהם
ומה בשאלת המוטיבציה? גם בתחום הזה חל שינוי עצום בציבור החרדי בעשורים האחרונים, מאי מעורבות והתכחשות למדינה ללאומיות בקרב רוב החרדים ואף לאומנות בקרב לא מעטים. החסם לגיוס רובם הוא ההנהגה החרדית, לא הפרטים. בשל כך, צריכים להיעשות שני מהלכים במהירות: התניית התקציבים למוסדות החרדיים בגיוס לצבא, והכנת הצבא לצרכים הרוחניים של גיוס המוני של חרדים.
שרים וחכ"ים בליכוד כבר מנסים למסמס את קול הזעקה שמאחד כעת את אנשי המילואים מכל קצוות הקשת הפוליטית וחוצה מחנות. השבוע הם שיגרו מכתב לנתניהו שבו הם מבקשים לממש את החוק לתקופה של שנה, ובינתיים לדון, כלומר להרחיק את ההכרעה בנושא הרגיש כמה שיותר, עד שזה יבער בנו פחות ואולי כבר אפילו נתרגל לשאת גם את הנטל הכפול והמכופל על הגב שלנו. אסור להסכים לזה.
אם רובנו היינו נשאלים על סוגיית גיוס החרדים לפני ה-7 באוקטובר, ודאי היינו מחייכים בזווית הפה, מחווים תנועת ביטול קטנה עם כף היד ואומרים: זה לא יקרה וגם לא באמת צריך אותם, אנחנו מסתדרים היטב לבד. גם זה היה חלק מהקונספציה.