"אני לא יכולה להתרכז בלימודים כאשר יש ילדים חטופים”, כך אמרה לי תלמידה צעירה שפגשתי באקראי במהלך עבודתי. משפט זה ודומים לו הפכו שכיחים וחלק משגרת יומם של מורים, מנהלים, אנשי חינוך. ומה בעצם אנו יכולים לומר מול משפט שמהדהד אשמה בעוצמה שכזו? ואיך בכלל מסייעים לילדים לשמר שגרת חיים בטוחה במציאות רצופת איומים, עמימות ואי-ודאות? כיצד מחזירים לעצמנו ולילדים שלנו את תחושת השליטה בחיינו?
אירוע יומיומי שגרתי של ילדים הנפרדים מאבא או מאימא בדרכם לשער הכניסה של בית הספר הפך לאירוע טעון רגשית במקרים רבים. מה המחשבות והרגשות שמלוות כל ילד או ילדה, בבואם בשערי בית הספר, בימים אלה, לנפשם, בדומה לנפשם של המבוגרים מחלחלות הידיעות, השמועות והמראות של המתרחש במציאות.
את מי הילדים שלנו פוגשים בבית ספר בכל יום, לאחר שנחשפו למסכים עם תמונות מזעזעות ותיעוד חוויות של משפחות שחייהן נהרסו מאז 7 לאוקטובר 2023. ולעיתים שומעים בבית גם על בן או בת של חברים, של השכנים שאינו עוד איתנו.. על מי אפשר לסמוך? במי אפשר להאמין?
במצב שבו נפרצו הגבולות באופן ממשי ומוחשי ואין גבולות בין חזית לעורף, החרדה הקיומית מציפה גם את הילדים שלנו. סודקת ושוברת את האמון והביטחון שלנו, ולכן בעת הזו חשובה וחיונית ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למתחולל בנפש ובגוף, לצד הוודאות בנוכחות מטיבה "שרואה אותנו", אותם, את הילדים.
מכאן, נוכחותם המטיבה, ותפקידם הכל כך חשוב של המחנכים והמורים, וביתר שאת בימים טרופים אלו. הם פוגשים את התלמידים מדי יום, במשך שעות רבות וברצף, ויכולים לראות ולשמוע את שהם אומרים ו"מתנהגים" את עולמם הפנימי. הילדים ברובם לא היו באירועים עצמם, אבל שמעו את הוריהם, אחיהם, ראו ברשתות החברתיות והסימפטומים נספגים ומחלחלים.
הטראומה (פצע ביוונית) השקופה מייצרת קו שבר סמוי מן העין, אך היא נוכחת מאוד בנפש ונצרבת גם בגוף – ומתבטאת בכאבי בטן תרתי משמע, ביטויי חרדה, אכילה רגשית, כעס ותוקפנות, רגשות אשם ועוד ועוד.
אין תשובות פשוטות להתמודדות, ואין פתרון קסם כלשהו שיעלים את המצוקות המתפתחות, שלעיתים מהוות שכבה נוספת למצוקות קיימות קודם ל-7 באוקטובר. מה שאנו, כהורים, כמחנכים, יכולים לעשות הוא להדגיש במיוחד בימים אלו שאנחנו "רואים ושומעים", גם כאשר הדברים נאמרים בעקיפין, אנחנו יכולים לבנות שיח מתעניין, שואל, בודק, עוקב יום אחר יום אל מול הילדים והילדות שלנו. אנחנו לא נבהלים מול השאלות והאמירות ואנחנו יכולים לייצר רצף של שותפות ותמיכה מעצם "הדיבור על ..".
עצם הידיעה על זמינותנו, על היותנו מיכל של היענות למבט, לשאלה מייצרת חוויה של נוכחות מטיבה וודאית , תומכת ומייעצת בבחינת עוגן להיאחז בו. למורים בבתי הספר תפקיד חשוב נוסף – הם מכירים את הילדים עוד מלפני השבת השחורה של 7 באוקטובר וביכולתם למקד את תשומת הלב לחוזקות ולנושאים שהשפיעו לחיוב על התלמידים שהם מכירים כה טוב.
להורים ולמחנכים מומלץ וחיוני לומר בימים אלו - כשיש ספק אין ספק. "אל תסיטו את המבט", תביטו ותעודדו את הילדים לדבר בקול רם, לא לשמור בבטן – זה יכול להיות ואפשרי להתייעץ עם יועצת חינוכית, עובד קידום נוער, מומחית ללקויות למידה, עובדת סוציאלית, מטפלת באומנות, פסיכולוגית חינוכית ועוד.
יש בהתייעצויות האלה כדי לסייע לנו למצוא מילים במקום שחסרות מילים לבטא את שמתחולל בחלקי הנפש השונים, ולנסח את המילים המחברות לילדים ולמתבגרים שמולנו כדי לבסס חוויית ביטחון ואמון בסדקים שנוצרו.
עבודת המניעה משמעותית מאוד במלחמה הזאת - להיות "עם יד על הדופק" תרתי משמע, בשיח עם ילדים ומתבגרים. האתגר הוא לעבור את התקופה עם כמה שפחות צלקות ומשקעים ככל שאפשר.
מסרים של בדיקה ושל קבלה מאפשרים צמיחה של כוחות שגלומים בילד והם יתפשו נוכחות אם נאפשר את המרחב המתאים בתוך גבולות ומסרים של נוכחות וודאית ומטיבה.
>>> ד"ר חנה חימי היא עובדת סוציאלית, קרימינולוגית ופסיכותרפיסטית, דיקאן הפקולטה לייעוץ , לטיפול ולתמיכה חינוכית במכללה האקדמית "בית ברל"