לפני 19 שנים, ממש כמו היום, חשבתי ואני עדיין חושב שההתנתקות הייתה טעות. הכנס שנערך אמש (ראשון) בבנייני האומה לא היה תיקון, אפילו לא התחלה של תיקון. מדובר במפגן סתמי של חוסר אחריות מצד עסקנים ופוליטיקאים, חלקם בכירים, שיודעים שאף בית יהודי או ישראלי לא ייבנה בעקבות הכנס הזה או בכלל ברצועת עזה.
"כנס הניצחון" לא תרם כלום לניצחון, לא קידם את מטרות המלחמה או את החיילים שלנו שנלחמים בעזה בזמן שקרעי, כץ ובן גביר מפזזים רוקדים. מה כן היה פה? מפגן כוח פוליטי של פוקד הקולות יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, שהצליח להעמיד בתור שורה של חברי כנסת ושרים מהליכוד בעיקר, עם קריאה שגם דגן עצמו יודע שלא תמומש.
אין שום בעיה עם האידיאולוגיה. אם חופש ביטוי, אז עד הסוף. שדניאלה וייס תערוך מאה כנסים שיקראו לחנוך את שכונת סביוני ח'אן יונס במסגרת תוכנית "מחיר למשתכן", שיוסי דגן יביא מאה אוטובוסים מהשומרון וירוץ לראשות המועצה האזורית עזה איחוד. הכול בסדר. אבל כשמגיעים שרים בכירים בממשלה וחברי כנסת זו כבר אמירה עם מחיר מדיני מסוכן, בשעה שמבקשי רעתה של ישראל מחפשים ופועלים נגדה בכל טריבונל בין-לאומי כדי לשתק את הלחימה ולסייע לחמאס. איוולת לשמה.
נכון, אף אחד מאותם שרים לא קרא לבצע טרנספר, אבל לא צריך יותר מתמונה אחת, של ריקוד השרים הסוער עם השלט "רק טרנספר יביא שלום" ברקע, כדי להעביר את המסר שבנקודת הזמן הזו גורם נזק עצום ומיותר למדינת ישראל. ולא יעזרו ההצהרות המוקדמות של ראש הממשלה בנושא: כשהשרים מהמפלגה שלו הולכים ופועלים נגד המסר והעמדה הרשמית שהוא הציג כראש הממשלה וכראש מפלגתם, שלא לדבר על שני שותפים בכירים בממשלתו, המסר לעולם הוא שבנימין נתניהו חלש - שלא סופרים אותו. ושמי יודע, אולי מה שיוביל את היום שאחרי הן לא ההצהרות של נתניהו אלא הנאומים של בן גביר.
ומילה על המסר ללוחמים. לא מעט פוליטיקאים מטיפים בימים אלו במרץ לשמור על מסרים של אחדות. הם צודקים. אז חשוב להזכיר לכל מי שהשתתף בכנס, שבזמן הנאומים והריקודים, נלחמים בעזה כאלה שתומכים בחידוש ההתיישבות וכאלה שחושבים שזה אסון. מה שמאחד ביניהם זו הידיעה שהם נלחמים עבור מטרה אחת, לא פוליטית, שעליה אין עוררין, לחסל את חמאס ולהגיע יחד לראש של יחיא סינוואר. "הכול יחכה ליום שאחרי", אמר מי שאמר על שאלת האחריות. אולי כדאי לקחת קצת אחריות על היום.