בעוד שבועיים תחלוף חצי שנה מאז 7 באוקטובר, חצי שנה ליום הקשה ביותר שעבר העם היהודי מאז השואה. חצי שנה ש-134 איש ואישה בשבי מפלצות החמאס, חצי שנה שתושבי הצפון והעוטף לא בבתיהם. חצי שנה לרגע שבו נחצו החיים שלנו לשניים - לפני 7 באוקטובר ואחריו. אלא שהפוליטיקה, כך נראה, חוזרת לעצמה ואיתה ההרגלים המגונים של טרום-המלחמה.
נחזור אחורה. ראש הממשלה בנימין נתניהו הגיע למסקנה שיהיה לו קשה מאוד להיבחר פעם נוספת. אפילו יועציו האופטימיים ביותר לא נותנים לו סיכוי אמיתי בבחירות הבאות. לכן מטרתו המרכזית היא להאריך את הקדנציה הזו עד כמה שניתן. 64 המנדטים שהיו חזות הכול לפני המלחמה, כי לנתניהו לא הייתה אופציה אחרת, שבו להיות הדבר החשוב ביותר - זאת אף שכיום כבר יש לנתניהו עוד אפשרויות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
אלא שהמלחמה מכתיבה אילוצים שיוצרים לא מעט תסכול אצל השותפות הטבעיות של נתניהו. החרדים חלמו על חוק שיפטור אותם לנצח מגיוס לצה"ל, פלוס חוק עוקף בג"ץ. בפועל הם נאלצים לגבש חוק בשפת הסנקציות והיעדים של יש עתיד ואביגדור ליברמן (אל תדאגו, אף אחד לא יגויס בפועל). בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר נותרו מחוץ למעגל ההחלטות המצומצם, ולנתניהו אין שום אפשרות להכניס אותם פנימה. הוא מבין היטב שזה קזוס בלי מבחינת ארצות הברית וידידותיה הקרובות של ישראל, שכבר עתה הולכות ומאבדות סבלנות.
התוצאה היא שנתניהו פועל לרצות את השותפים הטבעיים בדרכים אחרות. הוא עובד בשיטת מצליח - אם המהלך עובר בשקט - נפלא. אם לא, עוצרים ומחכים לעיתוי נוח יותר. הרעיון המסדר לא השתנה - הקואליציה רוצה לעצמה עוד כוח על חשבון גופים אחרים.
חוק רבני הערים הוא דוגמה קלאסית. חוק שהיה בעייתי מאד עוד לפני המלחמה, הפך למופרך לגמרי במהלכה ועדיין השבוע נעשה ניסיון מגושם לחוקק אותו. בבסיסו דיל בין ש"ס לציונות הדתית לחלוקת מאות תפקידים של רבנים, על חשבון כוחם של הגורמים המקומיים. אלמלא התערבותו הנחרצת של יו"ר הקואליציה אופיר כץ, שהיה קשוב לקולות מהשטח הליכודי, החוק היה מתקדם לשלבים הסופיים בעיצומה של המלחמה.
לעומת זאת עבר בשקט חוק ועדות התכנון, שקודם עוד לפני המלחמה ויגדיל משמעותית את כוחה של הממשלה בוועדות התכנון והבנייה. בוועדה הארצית למשל יתווסף נציג למשרד ההתיישבות (אורית סטרוק) ולמשרד החקלאות (אבי דיכטר) כך שלממשלה יהיו 13 נציגים במקום 11 והיא תוכל למנות עוד שני נציגי ציבור. האיזון העדין שהיה בוועדה בין נציגי הממשלה לנציגי הסביבה והחברה האזרחית - הופר. גם בגזרת התפקידים והמינויים נתניהו נענה כמעט לכל דרישה, כולל בלימת מינויו של השופט אורי שהם ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים, מינוי שכבר אמור היה לעלות על שולחן הממשלה ביום ראשון.
אבל שיא השיאים הוא סיפור גדעון סער. מעבר לפוליטיקה יש כאן מהות. נתניהו טען עד היום שהבחירה בממשלה צרה יחסית היא אילוץ בגלל החרם שהיה עליו בצד השני. השבוע קיבל הזדמנות נדירה לחזק את הממשלה בעוד מפלגה, מה שהיה מפחית את יכולת המיקוח של כל המעורבים: השפעה כן, סחיטה באיומים - לא. הוא לא רצה לקחת שום סיכון שבן גביר וסמוטריץ' יפרקו את הממשלה, אף שברור לכול שאין להם כרגע לאן ללכת.
זה היה סיפור המעשה - שרה נתניהו התנגדה לצירופו של סער לקבינט מהרגע הראשון. היא סברה שסער לא נאמן, וינצל את המעמד כדי להדליף נגד נתניהו ולפרק את הממשלה ברגע הכי פחות נוח. נתניהו התמהמה.
כשהבינו בלשכה שסער רציני, ועשוי לפרוש בתוך ימים, התחילו לחפש פתרונות אחרים. נתניהו בדק עם סמוטריץ' ובן גביר אם יסכימו לכך שסער יהיה רק משקיף או יוזמן לדיונים קריטיים. הם הסכימו בתנאי אחד - שגם הם יבואו. אלא שכל מטרת קבינט המלחמה הייתה להדיר את בן גביר, כך שלא היה בכך שום היגיון.
אז עלה רעיון נוסף - לתת לסער תפקיד ביצועי משמעותי, תמורת הישארותו עד סוף הקדנציה. הוגה הרעיון היה שר המשפטים יריב לוין. אלא שסער טען שהפיצול מבני גנץ נועד כדי לקדם סדר יום ביטחוני-מדיני, ולכן ברור היה שיבוא רק בשביל תיק רלוונטי. לוין היה שמח כנראה לראות את יואב גלנט בחוץ, אחרי שפעל לסכל את הרפורמה המשפטית שלו, אבל מבחינת נתניהו זה לא היה על הפרק - הספיק לו "ליל גלנט אחד". מהר מאד גם הרעיון הזה נזנח. נתניהו עדיין מנסה לפתור את המשבר עם סער.
סער הודיע לנתניהו: אני פורש מהממשלה - וחזר בו
אם אכן יישאר סער בחוץ, גם שהייתם של גנץ ואיזנקוט בממשלה תתקצר. זאת אף שפרישתם תהיה לכל הפחות בעוד מספר שבועות. במחנה הממלכתי ממתינים לראות מה יקרה עם עסקת החטופים והמבצע ברפיח, וגם חקיקת חוק הגיוס צפויה להתחיל רק אחרי הפגרה באמצע מאי. כך או כך, מרגע שגנץ ואיזנקוט יהיו בחוץ, לנתניהו יהיה הרבה יותר קשה לתחזק את הקואליציה. הוא אומנם שואף להישאר עם 64 המנדטים שלו עד 2026, אבל המלחמה מזמנת אין-סוף ויתורים ופשרות מדיניות, ולבן גביר ולסמוטריץ' הרבה יותר קל, כשיש עוד מישהו בממשלה שאפשר להאשים.
